בעוד מספר שעות (הערב, שלישי) תירשם היסטוריה בכדורגל האירופי כאשר נבחרת גאורגיה תעלה לראשונה אי פעם למשחק ביורו, כשתפגוש את נבחרת טורקיה השכנה. כבר בירידה מהרכבת בדורטמונד אפשר היה לפגוש אלפי גאורגים מרוגשים. לכל אחד יש צעיף, דגל וכמובן חולצה של הנבחרת שלהם, כשאיך לא? השם קוורצחליה נמצא על הגב של מרביתם. שחקן נאפולי הוא גאורגי חאג'י של הרומנים, חריסטו סטויצ'קוב של הבולגרים.
אני עוצר בחור בשם איקה (Ika), בן 36, תושב טביליסי ואוהד של דינמו המקומית. את ההתרגשות על פניו קשה היה לפספס. הוא נמצא פה בגרמניה עם חבר טוב שלו והילדים של שניהם, וכשפניתי אליו הוא נראה יותר משמח לענות לי על השאלות.
"המטרה שלנו היא להוכיח שאנחנו לא רק חביצ'ה קוורצחליה", הוא אמר בכל זאת. כששאלתי אם הוא מרגיש שיש זלזול כלפי הנבחרת שלו הוא אמר שיש בזה משהו אבל הצניעות של השחקנים שלו תדבר בטורניר כולו.
לאחר מכן פגשתי שני חברי ילדות, זוראב ודימיטרי, גם הם עשו את הדרך מטביליסי. שניהם בני 35 אבל אפשר לומר בקלות שתמהיל האוהדים פה מורכב ממבוגרים, ילדים ומה שיפה שגם המון נשים. זוראב ודימיטרי צוחקים כשאני שואל אם הם מכירים את גאורגי דרסיליה ומספרים לי שאבא שלו אגדה מהלכת במולדתם. גאורגי היה שחקן נהדר אבל לא מתקרב למה שהיה אבא שלו. גם הם מבינים שהם באים קטנים. "לא מכירים את השחקנים שלנו אז זה מובן. יודעים רק מי זה חביצ'ה, אבל אנחנו פה".
בעודי הולך לכיוון אצטדיון סיגנל אידונה פארק שמעתי רעש מאחד הפארקים הצדדיים ברחוב West park, ראיתי לא מעט גאורגים נכנסים אליו ואז נגלתה לעיני מסיבה ענקית. דוכני אוכל, עמדות בירות וכמובן מוזיקה גאורגית, גם מהרמקולים וגם מפי האנשים שנמצאים פה. אפילו העיתונאים הגאורגים שרים עם האוהדים.
לפתע עצר אותי בחור בשם מרקו, שהיה על סף דמעות. שאלתי אותו מה עובר לו בראש והוא אמר שמבחינתו זה היום הכי מאושר שהיה לו בחיים. אפשר להבין אותו. כחולה כדורגל שהולך להיכנס היום לראשונה למשחק כדורגל בחו"ל כעיתונאי, ייתכן מאוד שזה גם היום הכי מאושר שלי.
