לכאורה, זה היה הדבר הכי צפוי בעולם שריאל מדריד תזכה שוב בליגת האלופות. בטח מול בורוסיה דורטמונד, שסיימה את העונה המאכזבת שלה בבונדסליגה רק במקום החמישי. אבל גמר זה משחק אחד, כזה שהכל יכול לקרות בו, כמו שקרה לדורטמונד בפעם הראשונה שהיא שיחקה בגמר הצ'מפיונס ב-1997. היריבה ייתה יובנטוס, אז אלופת אירופה, קבוצת על שבה שיחקו זינדין זידאן ואלסנדרו דל פיירו. דורטמונד האנדרדוג המובהק ניצחה 1:3.
אבל זה העניין עם ריאל מדריד, שפשוט לא מפסידה גמרים. זה היה גמר האלופות התשיעי ברציפות שבו היא מנצחת. צריך ללכת אחורה 43 שנה, כמעט חצי מאה, כדי להיזכר בפעם האחרונה שריאל הפסידה בגמר. אז זה היה מול ליברפול של בוב פייזלי. הרבה לפני שגביע האלופות הפך לליגת האלופות. פרהיסטוריה. קשה ואולי גם לא נכון לערוך השוואות בין קבוצות ושחקנים מעידנים שונים. ועדיין, מה שקרה אתמול באצטדיון וומבלי בלונדון הוא אירוע היסטורי, שכן ריאל זכתה בתואר בפעם השישית ב-11 הגמרים האחרונים.
מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של גביע האלופות יודע שריאל זכתה בכל חמשת הגביעים הראשונים, מ-1955 עד 1960. זו הייתה הקבוצה הגדולה והמיתולוגית של אלפרדו די סטפנו ופרנץ פושקאש. אלו היו השנים שהפכו את ריאל מדריד למה שהיא – לקבוצה הגדולה והמצליחה ביותר בעולם. במשך עשרות שנים לא נראה היה שיש סיכוי שיהיה אפשר להאפיל על מה שקרה אז. והנה, בעשור אחד ריאל זכתה בגביע שש פעמים – יותר מאשר בתקופת הזוהר ההיא של שנות ה-50. רק כדי שנקבל פרופורציות, מאז הזכייה ב-2014 ב"לה דסימה" היו עוד חמש קבוצות שזכו בגביע. רק שכל אחת מהן (ברצלונה, ליברפול, באיירן מינכן, צ'לסי ומנצ'סטר סיטי) זכתה בגביע פעם אחת. ריאל זכתה בשנים הללו ביותר גביעים מאשר כל היתר ביחד.
כשמדברים על הניצחונות בגמר, צריך להזכיר שהרבה יותר קשה להגיע לגמר מאשר לנצח במשחק עצמו. צריך רק להיזכר במהפכים הבלתי נתפשים בשנים הקודמות מול מנצ'סטר סיטי, צ'לסי ופריז סן ז'רמן, והניצחון הלא ייאמן העונה בחצי הגמר מול באיירן מינכן. גם קרלו אנצ'לוטי, כשהתבקש במסיבת העיתונאים יום לפני המשחק להסביר את הווינריות הזו של הקבוצה, לא באמת ידע להסביר. הוא דיבר על ההיסטוריה של המועדון, על המסורת, על השחקנים, אבל הוסיף שגם כאשר מחברים את כל האלמנטים הללו ביחד, עדיין קשה לתת תשובה ברורה וחותכת לתופעת הטבע הזו.
ואם כבר נגענו באנצ'לוטי, נראה שאחרי הניצחון אתמול אפשר להציב אותו בשורה אחת עם גדולי המאמנים בכל הזמנים, לצידם של אלכס פרגוסון, פפ גווארדיולה, בוב פייזלי ורינוס מיכלס. "קרלטו" אולי לא ייזכר כמחדש גדול, כפילוסוף של המשחק, אבל קשה לראות מישהו שיוכל להגיע להישגים שהוא הגיע אליהם: חמש זכיות בליגת האלופות (אף אחד אחר לא זכה ביותר משלושה גביעים) וזכייה באליפות בכל חמש הליגות הבכירות באירופה.
אי אפשר שלא להעריץ את הדרך הנעימה, האנושית והמחוייכת שבה הוא מתנהל לאורך כל שנות הקריירה שלו. הוא לא נפוח מחשיבות עצמית, לא שם את עצמו לפני כולם, לא מתיימר לדעת יותר מכולם, ונותן את כל הקרדיט לשחקנים. והדבר הכי מדהים הוא שרק לפני שלוש שנים הוא אימן את אברטון, קבוצת אמצע טבלה חביבה מהפרמייר ליג. נראה היה אז שהוא נמצא בשלהי הקריירה, מתכונן ליציאה לפנסיה אחרי שהשיג כל כך הרבה.
והאמת היא שהוא לא היה אז האופציה הראשונה של פלורנטינו פרס נשיא ריאל מדריד, שחיפש מחליף לזינדין זידאן. הנשיא כבר סיכם עקרונית עם מסימיליאנו אלגרי, שברגע האחרון הודיע כי הוא מוותר על הג'וב. אנצ'לוטי, שבעוד שמונה ימים יחגוג יום הולדת 65, שמח לחזור לברנבאו, לקבוצה אותה הוליך ב-2014 לזכייה בגביע עם האוזניים הגדולות באותו ניצחון דרמטי על אתלטיקו מדריד.
אז כן, לפני שלוש שנים היה לאנצ'לוטי גביע אלופות אחד עם ריאל מדריד. עכשיו יש לו שלושה. ורק לחשוב איזו קבוצה אדירה תהיה לו בעונה הבאה, כשאל ויניסיוס וג'וד בלינגהאם יצטרפו גם קיליאן אמבפה וילד הפלא הברזילאי אנדריק. הגביע ה-16 הוא כנראה רק עניין של זמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו