כשבורוסיה דורטמונד תעלה אל כר הדשא המטופח באצטדיון וומבלי בלונדון למשחק גמר ליגת האלופות מול ריאל מדריד, יישבו ביציע איילת ואורי אפשטיין ויחשבו על מי שבעצם היה צריך להיות שם - בנם נטע אפשטיין ז"ל. העובדה שריאל מדריד היא הפייבוריטית הברורה בגמר היא מובנת מאליה. אבל אם בימים כתיקונם מרבית חובבי הכדורגל בישראל היו בעד ניצחון של ריאל, הרי שבזמנים הללו התחושה היא שרוב הציבור הישראלי יחזיק אצבעות דווקא לאנדרדוג הגרמני.
"ההתייצבות של דורטמונד ושל כל הכדורגל הגרמני לצד ישראל, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, היא מפעימה", אומרת איילת, אמא של נטע, "לכן זה לגמרי הגיוני שרוב הישראלים יעודדו את דורטמונד". נטע נרצח בביתו בכפר עזה כשמחבלי חמאס פרצו לביתו בשכונת "דור צעיר" בבוקר 7 באוקטובר. לא בגלל שהיה שוער כדורגל, אלא משום שהיה גיבור, הוא זינק על הרימון שהשליכו המחבלים אל הדירה הקטנה, קיפח את חייו, אבל הציל בכך את חייה של ארוסתו אירן שהסתתרה מאחוריו.
מבחינתו של נטע, כדורגל היה כמעט הכל בחיים. הוא היה אוהד שרוף של בית"ר ירושלים, ליברפול ובורוסיה דורטמונד. הוא גם היה שוער מעולה, ששיחק שנתיים בקבוצת הנערים של הפועל באר שבע ולאחר מכן הפך לשוער מיתולוגי בקבוצת שועלי כפר עזה.
כשאנשי דורטמונד שמעו על מותו הטראגי של נטע הם מיהרו ליצור קשר עם המשפחה והזמינו אותם להתארח במשחק הביתי מול לייפציג בדצמבר. "חשבנו שניסע לחופשה משפחתית, אבל מה שקרה שם היה לגמרי לא צפוי. נוצר קשר אנושי, בלתי אמצעי וחזק שגם המשיך והתפתח", מספרת איילת.
"הגשמנו עבורו את החלום אחרי מותו"
איש המפתח הוא דניאל לורשר, שהיה עד לפני כשנה הממונה במועדון על קשרי החוץ ועל המאבק בגזענות ובאנטישמיות. החל מ־2011 הוא החל ביוזמה של ביקורי אוהדים צעירים ושחקני נוער במחנות ההשמדה אושוויץ ודכאו והוא מרבה לבקר בישראל. הרבה בזכותו המועדון תורם 1.5 מיליון יורו בכל שנה ליד ושם. לאחרונה הקים לורשר ביחד עם ד"ר אנדראס קארס מיזם בשם "What Matters", שייעודו העיקרי להנציח בקרב הדור הצעיר בגרמניה את לקחי השואה ולסייע במאבק כנגד הגזענות והאפליה, בעיקר באמצעות הכדורגל.
הוא היה ממארגני הביקור בארץ ביום השואה בחודש שעבר, שבו הגיעו נציגים משמונה קבוצות גרמניות לביקור ביד ושם, ובין היוזמים של תוכנית "כדורגל וזיכרון" שתפעל במהלך היורו בגרמניה ותחבר את המבקרים לנושא השואה, כולל ביקורים באתרי הנצחה. מה שמעניין זה שבעברו הרחוק דניאל לורשר היה ממנהיגי האוהדים ב"קיר הצהוב", מראשי האולטראס של בורוסיה ואיש הגדר שלהם.
"דניאל הוא לא יהודי, אבל הפגישה הראשונה איתו היתה ביום שישי בבית הכנסת של דורטמונד", מספר אורי. "למחרת, בשבת, הגענו לאצטדיון, 81 אלף אוהדים ורעש שמעולם לא חווינו. בשלב מסוים הכרוז החל לדבר והוכרז על דקת דומייה. לפתע כל האצטדיון השתתק ועל ארבעת מסכי הווידאו הענקיים הוקרנה התמונה של נטע שלנו".
"זה היה מרגש ברמות שאין לתאר", מספרת איילת, "כולנו, גם הבנות רונה ועלמה, פשוט פרצנו בבכי. גם דניאל ואשתו התרגשו איתנו עד דמעות. התחבקנו כולנו, זה היה רגע מאוד חזק". אורי מספר כי "החלום הגדול של נטע היה לשחק באצטדיון כזה עם יותר מ־80 אלף צופים. אז הוא לא הגשים את החלום, אבל הנה בכל זאת הוא כאן וכל הקהל רואה אותו. הגשמנו עבורו את החלום אחרי מותו".
כשאנשי דורטמונד הגיעו לביקור בקיבוץ כפר עזה
זה היה בעצם הרגע שבו נוצר הקשר הכל כך עמוק ואחר בין משפחת אפשטיין לאנשי בורוסיה דורטמונד. "באותו ערב הצענו לדניאל להגיע ולבקר בכפר עזה. הוא ענה שהוא מאוד חושש, בגלל המראות הנוראים, ושהוא לא בטוח שיצליח לעמוד בזה נפשית. הוא אמר שהוא חייב להישאר חזק כדי להמשיך לעשות את מה שהוא עושה", משחזרת איילת. השלב הבא מצד המועדון היה תרומה של סט תלבושות לקבוצת שועלי כפר עזה ולקבוצת הילדים שנטע היה המאמן שלה במועצה האזורית שער הנגב.
ואז, בחודש מארס, דניאל לורשר החליט שהוא מגיע לבקר בכפר עזה, לראות מקרוב את המקום שבו נטע נרצח. "להגיע לכפר עזה זה מסע קשה משלושה היבטים", מספרת איילת. "הראשון זה הטראומה שעברנו ביממה וחצי שהיינו שם. השני זה האובדן - זה לא רק נטע, אלא גם אמא של אורי, הגיס שלי, הגיס והאחיין של אורי ועוד הרבה חברים שכולם נרצחו. הדבר השלישי זה הנתק מהבית, כי מאז 8 באוקטובר אנחנו לא שם. אז להסתובב שם זה ממש לא קל".
דניאל ועוד שלושה מאנשי בורוסיה דורטמונד הגיעו לכפר עזה, ראו בעיניים את הזוועה, והקשר עם משפחת אפשטיין רק הלך והתחזק. איילת מספרת: "הוא ביקש מאיתנו להיכנס לדירה ושיחזרנו שם בדיוק איך זה קרה. אלו דברים שנצרבים ומאוד מחברים".
שלושה שבועות לאחר מכן יצר קשר עם המשפחה גם מזכיר מדינת נורדריין־וסטפליה, הגדולה ביותר בגרמניה (18 מיליון תושבים) ואשר בה נמצאת דורטמונד, שביקש להגיע ולהניח זר בדירה של נטע.
"הוא הגיע עם הזר הענק במטוס, ואז הבנתי שהסיפור של נטע נוגע בהרבה מאוד אנשים בגרמניה. זה לא רק הקשר האישי שנוצר בינינו לבין דניאל", אמר אורי. ואיילת מוסיפה: "היינו בדיוק בבית הנשיא, ודניאל מתקשר ואומר לנו 'עלינו לגמר! אתם באים ללונדון?'. התשובה היתה ברורה. אנחנו טסים לגמר בוומבלי כאורחי בורוסיה דורטמונד, עם שתי הבנות ואחד האחיינים, שהיה החבר הכי טוב של נטע. עצם ההזמנה של דורטמונד לגמר היא מדהימה וכל כך מרגשת. המשחק עצמו יהיה בונוס".
"אחרי שאנשים מתים אתה תמיד חושב: מה הם היו מרגישים? מה נטע היה מרגיש? מה הוא היה אומר אם הוא היה שומע שדורטמונד הזמינו אותנו?", תוהה אורי.
"רוצים שיבואו לצחוק, כפי שנטע היה עושה"
מאז 7 באוקטובר מרבית חברי כפר עזה המפונים עברו להתגורר בקיבוץ שפיים. הם הקימו שם פאב שבו תלויות שתי חולצות - זו של השוער נטע אפשטיין וזו של הקפטן טל איילון, שהיה מפקד כיתת הכוננות. "בכל פעם שאני נכנס לשם ואני רואה את חולצת השוער של נטע - לפעמים זה מכה בי ולפעמים אני מחייך", מודה אורי. חוץ מכדורגל, נטע היה גם חובב בירה מושבע. "החלום של נטע היה להקים מבשלת בירה", מספר אורי, "ואנחנו מתכננים להגשים עבורו את החלום ולהקים מבשלת בוטיק ו'ביר־גארדן' בכפר עזה".
"למרות שנטע היה רק בן 22, הוא הספיק לגעת בהרבה עולמות מאוד משמעותיים, כמו ההתנדבות שלו לסיוע לאנשים עם מוגבלויות. זה גם כיוון שבו אנחנו מחפשים דרכים להנציח אותו. והכדורגל, והבירה", איילת מספרת. "הקו המחבר של כל הדברים הללו הוא שזו הנצחה של חיים. אנחנו מדברים על הקמת מבשלה. אני לא רוצה שמי שייכנס לשם יהיה בדיכאון. זה יהיה מקום שמח, מקום שאנשים באים אליו כדי ליהנות ולצחוק ולדבר שטויות, בדיוק כמו שנטע היה".
"היינו בממ"ד 30 שעות עד שחילצו אותנו", משתף אורי, "אני זוכר שאמרתי לעלמה, אחרי שכבר ידענו שנטע ואמא שלי וגיסי כבר לא בין החיים, ש'איבדנו היום המון, אבל אני מבטיח שאמשיך לחיות עבור מי שבחיים'. השבעתי אותה שאם אשכח - שתזכיר לי את המשפט הזה.
"אחרי שבקושי אספנו את עצמנו אמרתי לאיילת: 'יש לנו הרבה בשביל מה לחיות ואנחנו צריכים להיות חזקים'. ואכן, שנינו החלטנו לבחור בחיים. כשנסענו לדורטמונד איילת אמרה לי ש'נכון שהסיבה שאנחנו כאן היא האבל על נטע, אבל אנחנו באים כדי לשמוח וליהנות'. וזה כשהוא נוכח איתנו בכל רגע. זו בעצם הדרך שלנו להנציח את זכרו, עם שמחת החיים שלו, כשהחיוך שלו כל הזמן איתנו". וכך יהיה גם בשבת בערב באצטדיון וומבלי בלונדון.
