אחרי 12 שנים במדים הצהובים־שחורים, מרקו רויס יערוך במוצ"ש את הופעתו האחרונה בדורטמונד באחד ממשחקיו הגדולים בקריירה - בגמר ליגת האלופות מול ריאל מדריד. רויס וחבריו מאמינים שיוכלו להפתיע את הבלאנקוס, שלא הפסידו גמר אלופות מאז 1981, אבל יחסי הכוחות די מהותיים. ועדיין, לכולם ברור כי גם אם דורטמונד תפסיד בוומבלי, רויס יעזוב את המועדון כאחד הסמלים הגדולים שלבשו את חולצת ה"שוורגצלבן".
רויס, שגדל כאוהד דורטמונד וחגג עם הקבוצה את הזכייה בצ'מפיונס ב־1997 במינכן, שלושה ימים לפני יום הולדתו ה־8, לא ייזכר כאגדה בגלל התארים שהוא זכה בהם - כי בסה"כ הוא הניף רק שני גביעי גרמניה - אלא בגלל שבעידן הכדורגל של היום הוא הוכיח, כמו מעטים, שהלב והעקרונות שלו לא זזים מריח השטרות, מהנפילות הקשות ומזה שהוא איבד בדרך כל כך הרבה חברים שהתייחסו למקום שהוא כל כך אוהב רק כתחנת ביניים וחיפשו דרך קלה לאושר, בזמן שהוא עשה שמיניות באוויר כדי לשחק לעיני הקיר הצהוב בסיגנל אידונה פארק.
רויס גדל במחלקת הנוער של דורטמונד, ולצערו נופה מהאקדמיה בטענה שמבנה הגוף שלו שברירי, מה שאילץ אותו לנסות את מזלו במנשנגלדבאך. "הייתי עצוב מאוד" אמר רויס על הרגע ב־2006 שבו חשב כי החלום שלו לשחק בבוגרים של דורטמונד מתנפץ. "כשאתה מבלה את כל קריירת הנוער שלך במועדון אחד, אתה רוצה לעשות את הצעד הבא - במיוחד כשאתה אוהד את הקבוצה". עברו שש שנים ורויס חזר מהדלת הראשית כשחקן העונה בבונדסליגה ב־2011/12.
הדרך הארוכה שעשה כדי להיות שחקן הרכב במועדון נעוריו, היא זאת שכנראה חישלה אותו כדי לעמוד בכישלונות המקצועיים. כבר בעונתו הראשונה הוא הפסיד לבאיירן מינכן בגמר ליגת האלופות. הוא הפסיד שלושה גמרי גביע רצופים, שניים מהם לבאיירן, והשפל הגדול הגיע בעונה שעברה כאשר הוא וחבריו קרסו במחזור הסיום מול מיינץ כשניצחון היה מסדר לו אליפות מרגשת. בתוך כל הכישלונות האלו רויס קיבל לא פעם הצעה לעזוב לקבוצות אחרות, גם לבאיירן כמו חברו הטוב רוברט לבנדובסקי, אבל סירב בנימוס.
''בית. שייכות. החיים עצמם", אמר בשנה שעברה כשניסה להסביר את החיבור שלו למועדון. "קשה להסביר לאנשים שלא היו פה מה זה אומר להיות פה כל כך הרבה שנים. לבלות פה את כל חייך ולקבל הזדמנות לשחק מול הקהל הזה".
עוד דבר שהפך - לצערו - לסימן היכר, אבל גם הוביל לכך שהוא הפך לסמל, היא כמות הפציעות שמהן סבל - פציעות שהשביתו אותו לתקופות ארוכות, שהובילו לתהליכי שיקום מייגעים ולהחמצה של טורנירים חשובים עם נבחרת גרמניה. בכל פעם שנפצע, חובבי הכדורגל הגרמני כולו בכו יחד איתו, ולמרות שהיו כאלה שניסו ליצר בינו לבין דורטמונד תריס על כך שהוא לא מטופל כמו שצריך, רויס שתק ועבד כדי לחזור. "לא היתה שום סיבה לעשות דברים אחרת או לא להיות נאמן למועדון. היה שווה להקריב את כל הקורבנות. להמשיך, לחזור לעצמי ולהישאר חיובי".
לא מעט מקטרגים שנהנים לצחוק על הרומנטיקה בין רויס לדורטמונד טוענים כי עצם היותו סמל עם רשימת הישגיו הקטנה הוא מגוחך, כשהפציעות עשויות גם להסביר מדוע מעולם לא עזב בכל שנותיו. אבל בעוד ששחקנים כמו ארלינג הולאנד, ג'וד בלינגהאם, ג'יידון סאנצ'ו ועוד רבים "ניצלו" את דורטמונד רק כדי להמשיך הלאה, לא היה רגע שהוא חשב ללכת.
למעשה, הפציעות שלו נתנו לו את הנחישות להמשיך ולהתחיל מחדש מאפס גם כשחבריו לקבוצה עזבו. "לשחקן כמוני, שתמיד רוצה להתחרות על תארים, ברור שזה מעצבן לראות את השחקנים הטובים ביותר עוזבים את המועדון כי הם לא רואים שהם יוכלו לעשות את הצעד הגדול הבא כאן, אבל אף פעם לא היתה לי תחושה שאני צריך ללכת בדרך הזו רק בגלל שאחרים עשו זאת. תמיד שלחתי מסר לאנשים: אני נשאר כאן, לא משנה מה".
Marco Reus’ goodbye to Borussia Dortmund fans 🟡⚫️
— Transfer Sector (@TransferSector) May 18, 2024
pic.twitter.com/SdU2kFC3tm
את הקלאסה שלו, רויס הציג לראווה כמובן גם בדרך שבה נפרד. ברגע שהבין שהמועדון מחפש להצעיר עוד את הסגל, שהוא איבד ממעמדו, הוא קיבל החלטה משותפת על עזיבה: "הגענו להסכמה הדדית", הסביר סבסטיאן קל, המנהל הספורטיבי ואחד מחבריו הטובים של רויס. "עם 428 משחקים, 170 שערים ו־131 בישולים הוא כתב כאן סיפור ייחודי". עם הבטחה שיוכל לחזור ברגע שיפרוש ממשחק פעיל כדי לקבל תפקיד במועדון, עם שער ובישול במשחק האחרון לעיני הקהל הביתי מול דרמשטט, והזמנה של כל האוהדים לכוס בירה על חשבונו, הוא גרם לאלפים לבכות. מעצב, אבל גם משמחה על הזכות לתת לו אהבה כל השנים.
עדיין לא ברור מה תהיה התחנה הבאה של רויס, אבל הוא כבר הצהיר שימשיך לשחק. מצד שני, ייתכן שניצחון גדול בגמר בשבת, יש שיגידו סנסציוני, יגרום לו להבין שרגע גדול יותר מזה הוא כבר לא יחווה בחייו, ואולי עדיף לפרוש בשיא. בכל אופן, אנחנו מוחאים לו כפיים כבר עכשיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו