"אחרי שיצאנו ממתחם האימונים של באייר לברקוזן, היו אנשים שהחלו לשלוח הודעות ותמונות לבני המשפחה שלהם, ופתאום קלטתי שקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלי מתה, יחד עם הוריי ז"ל", מספר תומר איתמרי (30), איש חינוך ושחקן הגנה בקבוצת הכדורגל שועלי כפר עזה, שהוריו רם ולילי נרצחו בביתם שבקיבוץ. "הזמן היחיד שבו אני מתנתק מכל מה שקורה הוא כשאנחנו יחד על המגרש, בשעתיים שבהן אנחנו משחקים כדורגל ושוכחים הכל. העצב גדול, אבל אנחנו כאן כדי לספר, כדי שלא ישכחו מה קרה ב־7 באוקטובר".
לדבריו מצטרף גם מאמן הקבוצה, ינאי קציר, שאיבד את אביו דוד ז"ל במתקפה. "מאז 7 באוקטובר אנחנו מנסים להיפגש פעם בשבוע כדי לשחק. הרבה מהחבר'ה כאן בוכים כל הדרך למגרש, ובוכים גם בדרך בחזרה מהמגרש. אבל כשאנחנו משחקים יחד, אנחנו חווים שעתיים של ניתוק. הנסיעה הזאת לגרמניה, שבה לא הפסקנו לדבר עם כל מי שיכולנו על החברים שנרצחו ועל אלה שעדיין חטופים, היא במידה מסוימת עלייה למגרש לכמה ימים. יש כאן אפשרות של ניתוק מסוים מהתאריך הזה, שמלווה אותנו כל הזמן".
שועלי כפר עזה הפכה בעל כורחה לאחד מהסיפורים הטרגיים שמסמלים את השבת השחורה. הקבוצה מורכבת ברובה המכריע מבני הקיבוץ: חבורה של אנשים שגדלו זה עם זה, חברים טובים ששיחקו יחד כדורגל תחרותי בליגה חובבנית אזורית, ושחוו טרגדיה נוראית כששניים משחקני הקבוצה, נטע אפשטיין וטל אילון ז"ל, ועוזר המאמן יובל סלומון ז"ל, נרצחו בשעה שהגנו על הקיבוץ. שני שחקנים נוספים, התאומים זיו וגלי ברמן, עדיין חטופים בידי חמאס.
בימים האחרונים הם התארחו בגרמניה, בין השאר אצל באייר לברקוזן, מוליכת הליגה הגרמנית. במשך ארבעה ימים פגשו חברי הקבוצה אנשים מהקהילה היהודית ומחוצה לה, וסיפרו את הסיפור שלהם, גוללו את מה שעברו, נושאים עימם את תמונות החטופים לכל מקום: "במשך 12 יום לא ידעתי אם האחים שלי חיים או מתים. כששמעתי שגלי וזיו חטופים, היתה אנחת רווחה גדולה. מנגד, להיות כל כך הרבה זמן בידי חמאס בתנאים כל כך קשים - זה פשוט בלתי נתפס, בעיקר כשמדובר באחים שלך". כך מספר עידן ברמן (32), קשר אחורי ובלם בשועלי כפר עזה ומאמן כדורגל בקבוצות ילדים, שאחיו בני ה־26 נחטפו לעזה לפני יותר מחמישה חודשים.
בערב שבת, רגע לפני תחילת התפילה, נשיאי הקהילה היהודית בקלן הגיעו לדבר עם שועלי כפר עזה. אחד מנשיאי הקהילה מחה דמעה כשדיבר על כך שהוא מתרגש לפגוש אותם, והאחר דיבר על האבל הגדול של יהודי גרמניה מאז הטבח הנורא ועל שותפות הגורל. רב הקהילה קרא תפילה לשחרור החטופים, ומאוחר יותר, בזמן אמירת הקדיש, לא מעט שחקנים הורידו בעצב את הראש, חשבו על החברים שאיבדו בשבת ההיא.
בארוחת ערב שבת, מחוץ למסעדה, התאספו כמה דוברי עברית כדי להקשיב לגיא בצר (30), מגן ימני בקבוצה, שבמשך שלוש שעות החזיק את ידית הממ"ד כדי שארבעת המחבלים שהפכו את ביתו למוצב קדמי לא ירצחו אותו, את אשתו שהיתה בחודש השמיני להיריונה ואת בתם בת השנה וחצי.
יהודי הקהילה שאלו שאלות בנימוס, האזינו לבצר בעודו מספר ברצף את סיפורו, וחיכו בסבלנות כדי לשאול שאלות. "זה כמו 'זיכרון בסלון'", אמר אחד מהם, בשעה שבצר מספר על הכדורים שחלפו על פניו בזמן שהוא נלחם על חיי משפחתו, עד שהמחבלים נכנעו והסגירו את עצמם לכוחות הביטחון שצרו עליהם. "עברנו אירוע טראומטי. אני לא חושב שמישהו מאיתנו מבין באמת מה עברנו. אם נבין, לא בטוח שנוכל לתפקד. עברנו שואה".
גם אריאל גולן (34), עוזר המאמן, שיתף בתחושותיו ובייסורי המצפון שמלווים אותו. אריאל, אשתו אליי ובתו יעל ניצלו בזכות התושייה של בני הזוג. המחבלים פוצצו עליהם בלוני גז וניסו לשרוף אותם חיים, ואיכשהו הם שרדו את המתקפה והצליחו לברוח דרך החלון. יעל בת השנה וחצי נשרפה בכל גופה ובפניה, אליי היתה מורדמת ומונשמת במשך כמעט חודשיים, ואריאל נשרף בכל גופו והיה מורדם גם הוא למשך כמה ימים. "אנחנו מרגישים בני־מזל כי שרדנו שלושה מתוך שלושה. רצינו להציל את הבת שלנו, ובסוף ניצלנו כולם", מספר אריאל, שתמונתו כשהוא מחזיק את בתו ליד מסוק צבאי בעודו חצי עירום הפכה לחלק מהזיכרון הקולקטיבי.
המשחק בין באייר לברקוזן, האלופה שבדרך, לבין וולפסבורג סיפק את הסחורה - אבל זה לא מסע עם סוף שמח. עבור שועלי כפר עזה, זו עוד הפוגה קצרה מהגיהינום שהם עברו ושבו הם נמצאים. זה מסע שבו לא רצו לדבר יותר מדי על 7 באוקטובר, כדי לא להרוס את הסיכוי להפסקה קצרה, אבל עבורם אותו היום מציץ כמעט מכל פינה.
זה הכוח של הכדורגל - אם זה על המגרש בעוטף עזה, או במשחק בונדסליגה בלברקוזן שבגרמניה. לשועלי כפר עזה היו ארבעה ימים שבהם הם הצליחו לחוות כמה רגעים נורמליים, לפני שהם חוזרים להתמודד עם המציאות הקשה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו