פריץ בארנד בן ה־77 היה אחד העיתונאים הראשונים שהצביעו על כך שהתופעה שפרחה ביציעים של קבוצת הכדורגל אייאקס כבר לפני ארבעה עשורים, שלפיה הם מנופפים בדגלי ישראל וקוראים לעצמם "יהודים", תוביל בסופו של דבר לבעיות.
עימותים בין אוהדים לשוטרים באצטדיון טדי | רשת X
"הם התלהבו אחרי ששיחקו נגד טוטנהאם, שקראו לעצמם 'היהודים'. רק שהם באמת היו יהודים, ולאייאקס אולי היו אוהדים יהודים, אבל היא לא היתה חלק ממועדון יהודי. אז הם התחילו להניף דגלי ישראל, ואוהדי פיינורד שרו להם 'חמאס, חמאס, יהודים לגז'", מספר בארנד בשיחה מיוחדת עם "ישראל היום".
"בסוף, לאייאקס, לפיינורד וגם לאיינדהובן - לכולם יש אוהדים יהודים, אבל הזיהוי הזה הוביל לשנאה מול היהודים והישראלים שחיים בישראל ובהולנד, למרות שהיה מדובר לכאורה בסך הכל בקריאות במגרש כדורגל", מוסיף העיתונאי ההולנדי הוותיק.
"ואיך זה נגמר? שעכשיו אין עוד דגלי ישראל באמסטרדם ארנה, ולדעתי זה גם לא יחזור בקרוב. זה הפך להיות סמל פוליטי. לזה צריך להוסיף שחלק מאוהדי אייאקס הם מוסלמים, ששרים 'מהנהר לים'. ועם זאת, חשוב לי לציין שהגזענות והאנטישמיות לא נמצאות בעלייה בתוך מגרשי הכדורגל בהולנד. מחוץ למגרשים זה כבר סיפור אחר".
השאלה אם האולטראס של אייאקס, שלכאורה היו בעלי ברית של האולטראס של מכבי תל אביב, קיבלו הוראה להוריד את דגלי ישראל או החליטו כך על דעת עצמם, נתונה במחלוקת. רק דבר אחד ברור - אייאקס עושה בחודשים האחרונים כל מה שהיא יכולה כדי לא להבליט את הקשר שלה לישראל וליהודים. הכישלון על המגרש (כדי להבין כמה הקבוצה חלשה ניתן לציין שמייקל ואלקניס, שבנה את ה"דרים טים" של הפועל תל אביב בתחילת השנה, הוא עוזר המאמן) לא מוסיף כמובן לאווירה המתוחה במועדון.
"אצלנו זה לא היה קורה"
בארנד הוא אחד מאנשי התקשורת הבולטים בהולנד שנלחמים באנטישמיות. הוא הגיע לארץ השבוע כדי לעזור בקטיף בעוטף עזה, לבקר באזור הטבח ולהביע הזדהות עם ישראל. זו לא הפעם הראשונה שלו כאן, כמובן, אבל הפעם הוא הרגיש שזה חשוב יותר מתמיד לנוכח מה שמתרחש ברחובות הולנד בפרט וברחובות אירופה בכלל.
"המצב באמסטרדם, בברלין, בפריז בכלל לא קל. העובדה שיהודים צריכים להסתיר את מגן הדוד שלהם או להוציא מזוזות מהבתים - אלה דברים לא נורמליים, ואני מתבייש שזה כך. נכון, זה לא כולם, ואני מספיק מבוגר ומלומד כדי לא לשפוט קבוצות של אנשים. אני יודע שיש מוסלמים ויהודים טובים, ויש מוסלמים ויהודים לא טובים. אני יכול להגיד לכם דבר אחד ברור - המוסדות והשלטונות שלנו עם ישראל במאה אחוז".
כדי לנסות להמחיש לנו את התמיכה הקיימת בהולנד מצד הרשויות, בארנד משתמש בדוגמה שאירעה רק ביום חמישי האחרון, אז נבחרת הנשים של אירלנד בכדורסל סירבה ללחוץ את ידי שחקניות ישראל, וכן לא כיבדה אותן בזמן נגינת ההמנון. "התנהגות מבישה כמו של אירלנד לא היתה יכולה להתרחש בהולנד", הוא אומר בביטחון. "אצלנו הן היו נענשות מייד על ידי הרשויות".
בארנד מודע כמובן לכך שקבוצות הספורט הישראליות לא יכולות לשחק בארץ את משחקיהן בזירה הבינלאומית. "הניצחון שלכם הוא החזרה לנורמליות. ראיתי את בית"ר ירושלים נגד מכבי חיפה, היתה כמות גדולה של אנשים באצטדיון ומאוד שמחתי על כך. זו החזרה לנורמליות. שיהיה ברור - קבוצות ישראליות שמשחקות באירופה, כמו מכבי חיפה ומכבי ת"א, תמיד מוזמנות לשחק בהולנד. כן, חלק מהציבור מפגין נגד ישראל, אבל אם נדמה לכם שכולם שותקים - זה ממש לא נכון".
געגועים ליוהאן קרויף
משפחתו של בארנד ניצלה במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי חוואי הולנדי, שהבריח אותם בצעד לא אופייני להולנדים באותה העת, ובכך הציל את חייהם. פריץ קרוי על שם אותו חוואי שהציל אותם. הוא גם ניצל את קשריו עם אגדת הכדורגל ההולנדית יוהאן קרויף כדי להיפגש עם החוואים ולהודות להם באופן אישי.
"אתה יודע שאני בקשר עם ג'ורדי, הבן שלו, והוא תמיד חוזר ואומר שהתקופה הכי יפה בחייו היתה כשאימן בישראל. לא רק מקצועית הוא פרח, אלא בגלל המדינה, בגלל האנשים, בגלל שיש לו משפחה אמיתית שם", הוא מספר בגאווה.
"אתה יודע על מה אני חושב בימים האחרונים? אני חושב כמה חסר לי אבא שלו", מסכם בארנד. "לא רק בשל האדם שהוא היה או הספורטאי שהוא היה - כי בעיניי הוא גדול הכדורגלנים בכל הזמנים - אלא כי תמיד הוא ידע להקשיב ולתת את התשובות הכי טובות. ואני אומר לעצמי כמה הייתי שמח להתקשר אליו עכשיו ולשאול אותו מה הוא חושב על המצב הנורא בישראל ומה הוא מציע כפתרון. אני בטוח שהיתה לו עבורי תשובה חכמה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו