עוד לפני שהחל שלב רבע הגמר של גביע אפריקה לאומות אפשר כבר לומר שמעולם, ב־67 שנות הטורניר, לא היתה אליפות שכזו מבחינת כמות הסנסציות. אפשר להכריז: זהו גביע אפריקה להפתעות.
זה התחיל עם ההדחות כבר בשלב הבתים של אלג'יריה, תוניסיה וגאנה, כולן נבחרות שזכו בעבר בתואר. זה נמשך עם ההפסדים בשמינית הגמר של מצרים, שיאנית הזכיות, ושל מרוקו, מי שרק לפני קצת יותר משנה הגיעה לחצי גמר המונדיאל.
הדבר המעניין ביותר זו התופעה שהתגלתה "על הדרך": כשמשחקי שלב רבע הגמר יתקיימו בשישי ובשבת לא תהיה שם שום נבחרת מצפון אפריקה ושום נבחרת ערבית. כולן כבר בבית. כל שמונה האחרונות מייצגות את אפריקה שמדרום לסהרה, אפריקה השחורה.
אז נכון, בין השמונה יש נבחרות עם מסורת, כאלו שזכו בעבר בתואר, כמו ניגריה, חוף השנהב ואפילו דרום אפריקה. אבל את זה אי אפשר להגיד על אנגולה, על מאלי, על גינאה, בטח לא על קאבו ורדה. המושבה הפורטוגלית לשעבר היא מדינה קטנה שכוללת עשרה איים באוקיינוס האטלנטי, במרחק 600 ק"מ מהיבשת, וחיים בה כ־600 אלף תושבים בלבד. מבין 55 מדינות אפריקה יש רק שתיים עם פחות תושבים.
אז קאבו ורדה הקטנה תשחק ברבע הגמר (מול דרום אפריקה), אבל מצרים, על 112 המיליונים שחיים בה, כמו גם אלג'יריה (45 מיליון), מרוקו (38 מיליון) ותוניסיה (12 מיליון) - בחוץ.
זו אליפות אפריקה ה־34 במספר, וזו הפעם השלישית בלבד ששום נבחרת ערבית לא מגיעה לרבע הגמר. שתי הפעמים הקודמות היו ב־1992 וב־2013. אגב, גם מאוריטניה היא מדינה ערבית, רק שהמקרה שלה שונה. בניגוד לשכנותיה המפורסמות מהצפון היא נחשבת לאחת החלשות ביבשת. זו היתה ההופעה השלישית שלה בטורניר, ומבחינתה עצם ההעפלה לשמינית הגמר היא הישג ענק.
אבל עבור מרוקו להפסיד בשמינית הגמר לדרום אפריקה זה כישלון עצום. אנחנו מדברים על הנבחרת שרק לפני 14 חודשים שיחקה בחצי גמר גביע העולם, עם אותו המאמן, ווליד רגראגי, ואותם השחקנים. כולל אשרף חכימי, ששלשום החמיץ פנדל קריטי בדקה ה־85 שיכול היה להשוות ל־1:1 ולהשאיר את "אריות האטלס" בתמונה.
גם מצרים הגיעה לאליפות עם תקוות גבוהות ועם מוחמד סלאח, הכדורגלן הערבי הגדול בכל הזמנים, מלך השערים של הפרמייר ליג. אז נכון שסלאח נפצע ושיחק רק בשני המשחקים הראשונים, אבל גם לפני הפציעה הוא לא הרשים, כמו כל הנבחרת.
"הפרעונים" סיימו את האליפות בלי שום ניצחון. הם סיימו את כל שלושת משחקי הבתים בתיקו, והפסידו בשמינית הגמר בפנדלים לקונגו אחרי תיקו נוסף.
התקשורת העולמית עוסקת כיום בכישלון של הנבחרות הערביות, אבל לסיפור הזה יש עוד צד: ההצלחה של הנבחרות שכן העפילו לרבע הגמר. והיא לא מקרית. מה שמשותף לכולן (למעט דרום אפריקה, שזה מקרה מיוחד, בשל הליגה המקומית החזקה והעשירה) היא העובדה שהן מתבססות על שחקנים שמשחקים באירופה, יותר מאשר אי־פעם, כשרבים מהם אף משחקים בליגות בכירות. נכון, תמיד היו שחקנים מהליגות באירופה בנבחרות האפריקניות, אבל מעולם לא בכמויות שיש היום.
בסגל נבחרת ניגריה יש 23 "אירופאים" (כולל 7 מאנגליה ו־3 מאיטליה), בסגל של גינאה יש 22 (8 מהליגה הצרפתית ו־3 מהגרמנית), וכך גם במאלי. אצל חוף השנהב, קונגו וקאבו ורדה יש 20 שחקנים שמשחקים באירופה, ובסגל האנגולי יש 18 (כולל שניים מליגת העל).
חלק גדול מהשחקנים הללו הגיעו לאירופה בגיל מאוד צעיר, לפעמים 14 או 15. הם מתאמנים כבר שנים בתנאים הטובים ביותר ומביאים לנבחרות את היכולות ואת הניסיון שצברו.
יתרה מזאת, חלק לא מבוטל מהם בכלל נולדו באירופה, שזו גם תופעה שהולכת וצוברת תאוצה. מבין 630 השחקנים מ־24 הנבחרות שהגיעו לחוף השנהב, 200 לא נולדו בכלל באפריקה. 104 נולדו בצרפת, 24 בספרד, 15 באנגליה ורבים אחרים בהולנד ובבלגיה, למשפחות של מהגרים.
כך, למשל, 16 משחקני נבחרת קונגו לא נולדו במדינה. הם אירופאים מבטן ומלידה, ורובם גדלו והתפתחו באקדמיות הנחשבות של צרפת. וכשזה המצב, לא צריך להתפלא יותר מדי כשגם ביבשת אפריקה הפערים בין ה"גדולות" ל"קטנות" הולכים ומצטמצמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו