עולם הכדורגל נפרד מאחת הדמויות הגדולות בהיסטוריה של המשחק. פרנץ בקנבאואר, "הקייזר", הלך לעולמו בגיל 78. עיתוי מותו סמלי. רק שלושה אנשים זכו במהלך חייהם בגביע העולם גם כשחקנים וגם כמאמנים, הראשון שעשה זאת, מריו זגאלו, נפטר רק בשבת האחרונה. הוא זכה עם ברזיל כשחקן ב־1958 וב־1962 וכמאמן ב־1970. הקיסר הגרמני עשה זאת כשחקן ב־1974 וכמאמן ב־1990. השלישי והאחרון שעשה זאת עדיין איתנו, דידייה דשאן, שזכה עם נבחרת צרפת כשחקן ב־1998 וכמאמן 20 שנה לאחר מכן.
אבל עם כל הכבוד לזגאלו ולדשאן, מבחינה היסטורית, בקנבאואר היה הגדול מבין השלושה. הגדולה שלו באה לידי ביטוי הרבה מעבר לתארים שבהם זכה עם קבוצתו באיירן מינכן והנבחרת הגרמנית. בקנבאואר החל את דרכו כחלוץ מרכזי ובהמשך עבר לשחק כקשר דינמי ומוכשר.
כשהיה בן 20 בלבד הוא שיחק בתפקיד הזה בגמר מונדיאל 1966, כשגרמניה הפסידה 4:2 לאנגליה. אבל בשנים הבאות הוא היה שותף לאחת המהפכות הטקטיות הגדולות ביותר שהיו בכדורגל, כשעבר לשחק כבלם תוקף, תפקיד שקיבל את הכינוי "ליברו" (החופשי). בניגוד למהפכות טקטיות אחרות, שהגיעו מדמיונם של מאמנים דגולים, ה"ליברו" היה רעיון של בקנבאואר עצמו, כשהיה עדיין שחקן צעיר. בשנות ה־70 לא היתה כמעט קבוצה בעולם שלא השתמשה בתפקיד הזה.
תארים בלי הפסקה
בקנבאואר נולד במינכן בספטמבר 1945, 9 ימים בלבד אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה. אף שהיה אוהד מינכן 1860, אז הקבוצה הגדולה בעיר, הוא הצטרף בגיל 14 למחלקת הנוער של באיירן מינכן, ששיחקה אז ללא הצלחה יתרה בליגת המשנה. בעונתו הראשונה בקבוצת הבוגרים של באיירן הוא סייע לה להעפיל לליגה הראשונה, ומאותו רגע לא היה אפשר לעצור אותו ואת הקבוצה. ב־1967 באיירן זכתה באליפות ובגביע המחזיקות.
שנה לאחר מכן בקנבאואר, מנהיג מלידה, מונה לקפטן הקבוצה וקיבל את התואר המחייב "הקייזר". השיא היה כמובן שלוש הזכיות הרצופות של באיירן בגביע אירופה לאלופות, בין 1974 ל־1976. רבים מחבריו בבאיירן הגדולה ההיא (ביניהם השוער ספ מאייר והחלוץ גרד מילר) כיכבו גם בנבחרת מערב גרמניה שזכתה ביורו ב־1972 ובמונדיאל שנתיים אחר כך. "הקייזר" שיחק בנבחרת בין 1965 ל־1977, רשם 103 הופעות במדים הלאומיים, והיריבות הגדולה ביותר שלו באותם ימים היתה מול יוהאן קרויף ההולנדי, שאותו ניצח בגמר של 1974.
אחרי 14 שנים בבאיירן, עבר בקנבאואר ב־1977 לניו יורק קוסמוס ושיתף פעולה עם חברו הטוב פלה. ביחד הם זכו בשלוש אליפויות. כשחזר לגרמניה ב־1981 הפתיע וחתם דווקא בהמבורג - וזכה גם איתה באליפות! בקנבאואר זכה גם פעמיים בכדור הזהב, ב־1972 וב־1976. פעמיים נוספות סיים במקום השני.
מסיר כתמים
בגיל 39 בקנבאואר תלה את הנעליים ומייד מונה למאמן הנבחרת, אף שמעולם לא עבר קורס מאמנים. האמת היא שזה לא שינה הרבה. עובדה, ב־1986 וב־1990 הוא הוליך את הנבחרת לשתי הופעות רצופות בגמר המונדיאל, פעמיים נגד נבחרת ארגנטינה של דייגו ארמנדו מראדונה. בגמר הראשון הוא הפסיד, אבל בשני ניצח. בשנים הבאות הוא אימן תקופות קצרות את מארסיי ואת באיירן מינכן, וב־1994 מונה לנשיא המועדון שאליו היה קשור רוב חייו.
בשנים האחרונות, כששימש בתפקידים בכירים בהתאחדות הגרמנית ובפיפ"א, המורשת של "הקייזר" הוכתמה בשל האשמות בשחיתות. הוא נחשד בכמה מקרים בקבלת שוחד, כשמדינות כמו דרום אפריקה, רוסיה וקטאר ביקשו את סיועו כדי לארח את המונדיאל - ושילמו לו מיליוני דולרים.
האמת היא, שאף שהיה אדם שכל גרמניה העריצה, בקנבאואר הסתבך בלא מעט שערוריות. הראשונה היתה כבר כשהיה בן 18. חברתו נכנסה להיריון והתברר שהוא לא התכוון להתחתן איתה. בהתאחדות הגרמנית זעמו והשעו אותו מנבחרת הנוער, עד שהגיע מאמן באיירן, דטמאר קראמר, וסידר את העניינים. אבל כל הפרשות האלה לא משנות לגרמנים, הם יזכרו את פרנץ בקנבאואר בעיקר כמי שהציב את הנבחרת הלאומית ואת באיירן מינכן בפסגת הכדורגל העולמי.
