ב־23 במארס 1997, לצד הכביש המהיר שיוצא מאמסטרדם, נערך קרב מתוכנן מראש בין חברי F-SIDE, האולטראס של אייאקס, לבין האולטראס של היריבה המושבעת, פיינורד, אף שבאותו יום לא נערך משחק בין הקבוצות. במפגש הברוטאלי, שמכונה "קרב בורוויק" ונמשך פחות מחמש דקות, נרצח אוהד אייאקס, קרלו פיקורני - אסון שנחשב לנקודת ציון בהיסטוריה של החוליגניזם האירופי.
אלימות בין האוהדים היא תופעה שנולדה בשנות ה־60 בבריטניה, ומשם יצאה לרחבי העולם. זה התחיל מכך שגברים צעירים הרגישו שהמקום שבו יוכלו לתת פורקן ליצרים האפלים שלהם הוא אצטדיון הכדורגל. מהר מאוד האלימות הפכה למאורגנת. בשלב הראשון מדובר באהדה לקבוצה שלך ושנאה ליריבות המושבעות. אבל השלב הבא הוא שחלק מאותם ארגוני אולטראס הופכים לארגוני פשע, שעוסקים בסחר בסמים, בדמי חסות, בהלבנת כספים, ועוד. הכדורגל הוא רק "סיפור כיסוי" לעניין הכלכלי.
הרשויות מנסות כבר שנים להילחם בתופעה, אבל בהצלחה מוגבלת מאוד. באנגליה זה הצליח הרבה יותר, מאחר שהחוליגנים היו פחות מאורגנים מאשר במדינות אחרות באירופה. צריך לזכור שלא התפתחה שם תרבות אולטראס אמיתית. כאשר הממשלה החליטה שכל האצטדיונים יכללו רק מקומות ישיבה, וכאשר מחירי הכרטיסים הפכו גבוהים להחריד, החוליגנים פשוט נשארו בחוץ. בספרד היו אלו המועדונים עצמם, ובעיקר ברצלונה וריאל מדריד, שהחליטו להילחם באולטראס שלהם. לאחר כמה שנים התופעה המכוערת הזאת כמעט נעלמה.
זה לא המצב בהולנד. בשבוע שעבר האולטראס של אייאקס שוב עלו לכותרות. 26 שנה אחרי מותו של פיקורני - שכיסאו באמסטרדם ארנה נותר ריק עד היום - הם לא יודעים מנוחה. הפעם הם החליטו לפוצץ את ה"קלאסיקר" מול פיינורד, כשעל לוח התוצאות נצצה התוצאה 0:3 לטובת האורחים השנואים מרוטרדם. חברי ה־F-SIDE השליכו אבוקות למגרש, ועל פי התקנון, כשזה קרה בפעם השנייה, המשחק הופסק. הוא חודש והושלם רק שלושה ימים לאחר מכן, ללא קהל (אייאקס האומללה ספגה בו את השער הרביעי).
המהומה האמיתית, תאמינו או לא, החלה ביום ראשון לאחר שהמשחק הופסק. חברי ה־F-SIDE המשיכו בשלהם והסתערו על הכניסה הראשית המפוארת של האצטדיון, האזור שבו נמצאים חברי ההנהלה ושאר האח"מים. מבחינת האולטראס זו היתה מחאה על מצבה המקצועי הנורא של הקבוצה, והמראות היו קשים: זכוכיות מנופצות, המון שפורץ למשרדים, ואנשי הנהלה שבורחים או מסתתרים בחדרי השירותים. גם שחקני שתי הקבוצות נשארו שעה ארוכה נעולים בחדרי ההלבשה, מחשש שהאוהדים יפגעו בהם. משטרת אמסטרדם ניסתה לפזר את החוליגנים ביד קשה, כולל שימוש בפרשים, כמו המראות מבלומפילד יומיים לאחר מכן.
בעונה שעברה היו כמה מקרים של אלימות קשה בכדורגל ההולנדי, והשיא היה כאשר האולטראס של אלקמאר, חבושים בברדסים שחורים, ניסו לפרוץ לאזור שבו ישבו בני המשפחה של שחקני ווסטהאם בחצי גמר הקונפרנס ליג. כמו כן, לא מעט משחקי ליגה הופסקו בשל אלימות אוהדים, וזאת אף שבמשחקים הרגישים לא מאפשרים לאוהדי החוץ להגיע. בשונה ממה שנהוג בארץ, החוק בהולנד קובע כי אם משחק מופסק בפעם השנייה בשל זריקת חפצים או אבוקות, הוא לא מחודש. אז ועדת המשמעת קובעת אם לקיים משחק חוזר או לקבוע הפסד טכני.
עוד מדינה שחווה אלימות אוהדים קשה היא יוון, בעיקר בעיר סלוניקי. בפברואר האחרון נרצח בה אלקיס קבאנוס, אוהד בן 19 של אריס, שהוא וחבריו הותקפו על ידי 12 אוהדי פאוק. זה היה הרצח השלישי בחמש השנים האחרונות של אוהדי כדורגל בסלוניקי. כדי להיאבק בתופעה, בית המשפט החליט לגזור עונשים חמורים ביותר על כל אחד מ־12 התוקפים. שבעה מהם נשלחו למאסר עולם ללא אפשרות חנינה, וחמשת האחרים קיבלו עונשי מאסר של בין 19 ל־27 שנה. ולמרות זאת, ביוון לא אופטימיים יותר מדי. לכולם ברור שהרצח הבא הוא רק עניין של זמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו