ב-10 העונות האחרונות באיירן מינכן זכתה ב-10 אליפויות בגרמניה, השתלטה לגמרי על הבונדסליגה, הפכה אותה ללא רלוונטית, מה שהוריד מאוד את העניין ממנה. העונה אחרי לא מעט שערוריות, שסביר להניח שיובילו וכבר מובילים ללא מעט שינויים הקיץ באליאנץ ארנה, בורוסיה דורטמונד הגיעה למחזור הסיום בגרמניה כשהיא יודעת שניצחון ביתי על מיינץ יסדר לה אליפות ראשונה מזה 11 שנים.
כמועדון שידוע בתור כזה שבעט לא פעם בדלי, הלחץ מן הסתם היה בשמיים. הסיגנל אידונה פארק היה מפוצץ, האוהדים היו במתח שיא אחרי שנים מתסכלות, השחקנים היו עם משקולות על הרגליים ובצורה צפויה מאוד, אבל מצד שני גם בלתי צפויה, דורטמונד סיימה רק ב-2:2 כואב אחרי שכבר פיגרה 2:0 בדקה ה-24, והאליפות הלכה בפעם ה-11 ברציפות לבוואריה. לא מעט סיפורי אגדות מרגשים התרסקו בשריקת הסיום בדורטמונד.
אם זה הסיפור החזרה של סבסטיאן האלר שחלה בסרטן האשכים לפני שהחלה העונה לאחר שהגיע מאייאקס וחזר לישורת האחרונה כדי לנסות לעזור לחבריו לסיים את הבצורת. אם זה מרקו רויס שקיווה לקחת אליפות ראשונה בהיסטוריה, אחרי ששנים קיבל הצעות לעזוב את המדים הצהובים – שחורים וסירב לנטוש את קבוצת נעוריו. אם זה הסיפור של אדן טרזיץ', המאמן בן ה-40 שגדל במועדון, התחיל את קריירת האימון שלו בנוער, כשעוד יורגן קלופ אימן את הקבוצה הבוגרת וקיווה לעשות היסטוריה.
במקום זה קיבלנו דמעות של כאב גדול. אוהד אחד לא יצא מהאצטדיון בשריקת הסיום. חלק מתרבות הספורט הגרמנית אבל כנראה בגלל שיתוק גופני שקורה רק ברגעים כאלה קשים של עצב. הם עודדו את השחקנים שניגשו אליהם, אבל זה לא ניחם וכנראה שלא ינחם עוד תקופה ארוכה את שחקני דורטמונד.
השפלות, הדחות וסטירה
ומה אפשר לומר על הזוכה? אי אפשר לומר את זאת בצורה עדינה יותר – לבאיירן לא הגיעה לזכות העונה באליפות. דורטמונד נתנה לה אותה. באיירן לא הייתה טובה מספיק. היא סיימה תשע פעמים בתיקו, הפסידה חמש פעמים וגם חלק מהניצחונות שלה היו כאלה שהגיעו בלי הקלאסה המוכרת. נכון, היא הבקיעה 92 שערים, אבל לאורך חודשים ארוכים נראה היה שזה לא זה. באיירן זכתה באליפות ה-33 שלה בצורה הכי לא באיירנית שיש. ולא רק בגלל מה שקרה על הדשא, אלא גם ובעיקר בגלל הבעיות שהיו מאחורי הקלעים.
איזה בעיות? זה התחיל בסאגה הארוכה סביב רוברט לבנדובסקי בקיץ שרצה לעזוב לברצלונה ונתקל ביחס משפיל אחרי שנים שתרם למועדון, זה המשיך עם הדחה מוקדמת מהגביע, האשמות של יוליאן נאגלסמן שיש לו חפרפרת בחדר ההלבשה שמדליף הוראות טקטיות שלו. זה המשיך עם הדחה ברבע גמר ליגת האלופות ע"י מנצ'סטר סיטי, סטירה של סאדיו מאנה לחברו לירוי סאנה, זאת לאחר שזה לטענתו קרא לו "חרא שחור".
משם זה נמשך עם ההחלטה של ההנהלה לפטר את נאגלסמן בסוף מרץ שהתקבלה בצורה קשה ע"י הקהל וחלק מהשחקנים. קברניטי המועדון נכנסו לפאניקה מהפסד ללברקוזן ועלייתה של דורטמונד למקום הראשון, לראשונה מזה שלוש שנים וחצי, וביצעו זעזוע חד מדי. יוזוע קימיך ולאון גורצקה, שניים מהשחקנים המובילים של באיירן הביעו את דעתם על ההחלטה ולא הוסיפו שקט.
ומי שהיו לאורך כל העונה בלב הסערה ולא תרמו לשקט אולי יותר מכולם, הם המנהל המקצועי חסן סליהמידז'יץ' והמנכ"ל אוליבר קאן, שאתמול רגעים ספורים לאחר הזכייה באליפות, פורסם כי פוטרו עוד לפני המשחק של באיירן בקלן. יאן-כריסטיאן דרסן יירש את תפקידו של קאן, וביחד עם הנשיא הרברט היינר, חבר ההנהלה אולי הנס (הנשיא לשעבר), המנכ"ל לשעבר קרל-היינץ רומיניגה ועם טוכל - יהיו אחראים על בניית הסגל לעונה הבאה.
סליהמידז'יץ' שגרם לעזיבתו של האנזי פליק אחרי הטרבל ב-2020 וקאן, שלא הצליח להיכנס לנעליים הגדולות של רומינגה, שילמו את המחיר על כך ששמו את באיירן בכותרות ולא בגלל דברים חיוביים ועל כך שגרמו לכאוס רבתי באחד המועדונים ששם על דגלו ניהול תקין, רגוע וכזה שלא יוצא מפרופורציות. באיירן יצאה השנה לא מעט מפרופורציות, וכמה סמלי שגם המשחק האחרון שלה העונה, הוא יציאה גדולה מהמסגרת המוכרת. עכשיו המטרה תהיה לחזור למסגרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו