חגיגות האליפות של נאפולי, שנמצאות על מצב המתן כבר כמה ימים ואולי אף שבועות, אינן וגם לא יהיו חגיגות אליפות סטנדרטיות. תהיה שם יציאה מפרופורציות, אושר חסר גבולות, שמחה נטולת עקבות והרבה מאוד עוקצנות כלפי היריבות. לימודים לא יתקיימו, עסקים ינעלו את הדלתות, כולם ייצאו החוצה בצבעי תכלת ויחגגו עד שהרגליים כבר לא יצליחו לעמוד.
כמו שבאליפות הראשונה ב־1987 נתלה שלט מחוץ לבית הקברות העירוני "אתם לא יודעים מה פספסתם", גם הפעם בתי הקברות יישארו סגורים כדי שהעובדים יצליחו ליהנות ממה שהמתים כבר לא יספיקו לראות - את נאפולי מעל איטליה. ממד הזמן, 33 שנות המתנה, משחק תפקיד חשוב מאוד בטירוף הנאפוליטני, אבל בכל הקשור לכדורגל נאפולי מטורפת בכל יום בשנה.
זאת עיר מיוחדת. פריפריה. דרומית. לא מקובלת. מונעת מרגשי נחיתות ונרגשת כשחשה עליונות. ובדיוק כמוה כך גם קבוצת הכדורגל שלה. להוציא את השנים 1984 עד 1991, אז דייגו ארמנדו מראדונה וניהול מסודר (במונחים של אז ובמונחים של נאפולי) הובילו אותה לשתי אליפויות, גביע מקומי וזכייה בגביע אופ"א, נאפולי היתה בשוליים המלוכלכים של הכדורגל האיטלקי. היא היתה ביתם של המדוכאים, מקומם של המקופחים. אנשי נאפולי לא הורגלו לשמוח ולנצח, בוודאי שלא בגזרת הכדורגל, ובטח שלא על חשבון יובנטוס והקבוצות של מילאנו.
התקופה של דייגו היתה מוזהבת ומופלאה, זיכרון שנצרב לנצח והפך את הארגנטינאי לאלוהים עם נעלי פקקים, אבל עם לכתו בתחילת שנות ה־90 הלכה גם ההצלחה. נאפולי נקלעה לקשיים מקצועיים שהובילו לירידת ליגה ב־1998 ובהמשך גם לקשיים כלכליים שהובילו לפשיטת רגל ולצניחה לליגה השלישית ב־2004. התחושה של האוהדים היתה שהסיפור נגמר עבורם, שהדלת נסגרה, שהימים העליזים של מראדונה היו היוצא מן הכלל שלא מעיד על כלום.
אלא שבמקום לפרק את העסק המשברים האלה חיברו בין הקבוצה למקום. אנשי נאפולי קשרו את זהותם בזאת של הקבוצה, מתחייבים ללכת איתה יד ביד בתקווה שיום אחד יחזור להיות טוב. ההגעה של מפיק הסרטים אאורליו דה־לורנטיס לפני כ־20 שנה הובילה את הקבוצה חזרה לליגה הבכירה, לאחר מכן גם להופעת בכורה בליגת האלופות, לזכייה בגביעים ובסופר־קאפ, אך מטרת העל - אליפות - המשיכה להיראות כמו משימה בלתי אפשרית.
עד מתי מקום 2?
זה קשור לנושאים מקצועיים, כמובן. התקציב של נאפולי הוא אפילו לא בין ארבעת הגבוהים בסריה אה, והאצטדיון שלה ישן ולא מודרני, אבל זה גם עניין של תדמית. כמו העיר שבה היא נמצאת, גם הקבוצה היא פריפרית. חוסר אמונה היא תכונת אופי של החלש, וכשנאפולי סיימה ארבע פעמים במקום השני בשנים האחרונות היו רבים שהפסיקו להאמין שהקבוצה הזאת מסוגלת להיות בפסגה. בשנים האחרונות נדמה היה שההבנה הזאת שקעה עמוק כשמהקבוצה שוחררו לורנצו אינסינייה, דרייס מרטנס, קלידו קוליבאלי, חוסה קאייחון ועוד מספר שחקנים שהיו עמודי תווך, אבל דווקא מהמקום הזה נאפולי מצאה את הדרך שלה לאליפות ההיסטורית. במידה רבה, הדרך הזאת מזכירה את המקום, את העיר, את הפריפריה.
נאפולי עשתה זאת ללא משקיעים זרים, ללא שיפוץ אצטדיון וכשהוציאה הקיץ על רכש לא יותר מ־60 מיליון יורו. הכוכבים שלה מגיעים מהשוליים של הכדורגל העולמי - הבלם הוא קים מין ג'איי מדרום קוריאה, לצידו משחק אמיר רחמני מקוסובו, בקישור מתרוצצים סטניסלב לובוטקה מסלובקיה ואנדרה פרנק זמבו אנגיסה מקמרון, כשמקדימה מפציצים ויקטור אוסימן הניגרי וחביצ'ה קווארצחליה הגאורגי.
האחרון, שהגיע מדינמו באטומי תמורת כ־11 מיליון יורו, מייצג יותר מכל אחד אחר את הנאפולי שבנה המנהל הספורטיבי כריסטיאנו ג'ונטולי. מעטים דמיינו שהגאורגי בן ה־22 מסוגל לעשות את הדברים שעשה העונה באיטליה, אבל נאפולי ראתה שם משהו והחליטה ללכת על זה. בתמורה היא קיבלה שחקן שהצליח להחזיר את הגלגל לימים של מראדונה - ימי פנטזיה מציאותית - והוביל אותה לאליפות ראשונה מאז 1990.
האליפות הזאת של נאפולי היא קודם כל ניצחון של הקבוצה ושל המאמן לוצ'יאנו ספאלטי, שאחרי סדרת כמעטים השיג אליפות ראשונה וראויה בכדורגל האיטלקי, אבל זאת גם אליפות של השוליים ושל אנשי הפריפריה. אחרי 22 שנים שבהן הסקודטו הלך ליובנטוס, לאינטר או למילאן, נאפולי עצרה את הרצף האליטיסטי הזה והביאה את התואר למקום שלא רגיל להחזיק בו. כעת, אחרי שהמתינה 33 שנים, בנאפולי - העיר והקבוצה - ימצו עד תום ועד הטיפה האחרונה את ההישג שמגדיר אותם כטובים ביותר וכעליונים בארץ המגף לפחות לשנה אחת שלמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו