ארבעת הימים של שמינית הגמר סיפקו למונדיאל בקטאר הכל מהכל. משחקים נפלאים, שערים גדולים, כוכבים זורחים, סיפורי ענק וגם את הסינדרלה הדרושה. לקראת רבע הגמר, דור הופמן עושה שמיניות ומסכם את השלב שנגמר ולצערנו הביא עמו שני ימי חופש.
המרשימה. כשנשמעה שריקת הסיום למחצית הראשונה במפגש בין ברזיל לדרום קוריאה נדמה היה שאפשר לסגור את הדיון: לא יהיה דבר מרשים ממה שעשתה החבורה של צ'יצ'ה. חילופי מסירות, נגיעות מבריקות, שערים מרהיבים, ריקודים מלהיבים, 0:4 שנגע בשלמות. אלא שאז חלפו בדיוק 24 שעות והאחות הקטנה, הסלסאו מפורטוגל, פתחה את הדיון מחדש. אצלה, אלה היו כל 90 הדקות מול שוויץ שהיו מרשימות במיוחד. 90 דקות שהתחילו כשכריסטיאנו רונאלדו על הספסל והבליטו את האיכות האדירה שיש סביבו. מחליפו גונסאלו ראמוש חגג שלושער בנוקאאוט, ברונו ניווט, ז'ואאו פליקס ריחף כמי שקיבל כנפיים ואפילו פפה בן ה-39 היה שותף ישיר לחגיגה.
המאכזבת. אם מחברים את שתי שמיניות הגמר האחרונות של ספרד בגביע העולמי, זאת מול מול מרוקו כאן בקטאר וזאת מול רוסיה לפני ארבע שנים, מגלים שהיא מסרה בשני המשחקים האלה למעלה מ-2000 מסירות ב-240 דקות ולא הצליחה לשים את הכדור ברשת. שני מאמנים שונים, עשרות שחקנים, ושום תאכלס. למרות שכולם שותפים לאימפוטנציה הזאת, האשם הפעם הוא בלעדי: לואיס אנריקה. מעבר לזימונים בעייתיים, הרכב שמעלה תהיות, חילופים לא נכונים וכו', הוא השאיר תחושה שהמונדיאל הזה לא ממש עניין אותו. לא רק הצהרות "הניצחון לא חשוב לי", אלא התעסקות מוגזמת ברשתות חברתיות וביצירת כותרות. מנבחרת שפתחה את הטורניר עם שביעייה, ספרד נפרדה ממנו כשהיא לא מסוגלת לשים גול בשום צורה.
השחקן. גונסאלו ראמוש נכנס לנעליים הכי גדולות שקיימות בפורטוגל ואיתן הדהים וכבש שלושער מול שוויץ שמזכה אותו בתואר הזה מכל הסיבות הרשמיות. אבל בתואר המצטיין הלא רשמי של שמינית הגמר, או באות כבוד אם תרצו, זוכה קיליאן אמבפה. אי אפשר שלא להתייחס למפלצת הצרפתית הזאת שבשתי פעולות מלוטשות ברמת היהלום סגר את הניצחון של צרפת על פולין. הוא מנותק קונוטציה. זה לא משנה אם הוא טוב או רע, אם צרפת שולטת או מתגוננת, או מסוגל הכל תמיד. בשמינית הגמר זה הגיע בדמות שני קסמים, עכשיו נותר להמתין ולראות מה הוא ישלוף ברבע הגמר.
הגול. יש כמה דרכים לכבוש גול יפה, ושתיים מהדרכים האלה הציג במונדיאל הזה רישרליסון. הראשונה, לבד. להקפיץ על רגל אחת ולהפציץ חצי מספרת לרשת כפי שעשה מול סרביה. השנייה, ביחד. להקפיץ שלוש פעמים על הראש ואז לנוע לתוך הרחבה כדי לקבל כדור מתוזמן מטיאגו סילבה ולגלגל פנימה מול דרום קוראה.
הסיפור. שלב הבתים המפתיע סידר שמינית גמר עם פוטנציאל סנסציה גבוה, אבל בסופו של דבר נותרה רק הפתעה אחת. מרוקו, במידה רבה המארחת החדשה של הטורניר הזה, הפכה את דוחה לקזבלנקה ונעזרה בדחיפת הקהל כדי להדיח את ספרד ולהעפיל לרבע הגמר לראשונה בהיסטוריה. לא ברור איך עובדת מערכת החשמל פה בקטאר, אבל אפשר להאמין שכל הזמן הזה היה שם כפתור שכתוב עליו: "לחץ כאן במקרה שמרוקו מנצחת". מיד עם שריקת הסיום כל בניין וכל עמוד בעיר הואר בצבעי דגל מרוקו. המונים יצאו לרחובות וצפירות השמחה נשמעו ברחובות עד השעות הקטנות של הלילה. הניצחון של מרוקו הוא הניצחון של העולם הערבי וכשזה קורה במונדיאל הערבי הראשון נוצרת חגיגה חסרת מעצורים.
הקהל. אין פה ביקורת או תלונה, אבל הקהל פה בקטאר – ברובו – אינו אותנטי. כולם אוהבים כדורגל, אפילו מטורפים על המשחק, אבל הם לא מארץ המקור של השחקנים שמשחקים על הדשא. זה ככה כמעט בכל משחק – מלבד אלה של ארגנטינה. הדרום אמריקאים, בדרכיהם במיוחדות, הפכו גם את קטאר 2022 למשימה לאומית. כ-35,000 אוהדים שנראים כאילו נשלפו עכשיו מיציעי הבומבונרה והמונומנטאל בבואנוס איירס הופכים כל משחק של הנבחרת לתצוגת עידוד, וכך היה גם מול אוסטרליה. השיר "מוצ'אצ'וס", יצירת אומנות שנכתבה לכבוד האירוע, הפך לפסקול של משחקיה. דקות ארוכות אחרי הניצחון 1:2 כולם נותרו במושבים ושרו יחד עם השחקנים, מייצרים אותנטיות שחסרה.
