אני נמצא כבר שבועיים בקטאר, והזמן פשוט טס. בכל יום אני משדר משחק, והמשמעות היא הרבה מאוד שעות של הכנה, נסיעות לאצטדיונים ובחזרה למלון ולפעמים מעט שעות שינה. אבל שלא יהיו אי־הבנות - אין לי תלונות.
החוויה היא אדירה, וכמו שהיה בברזיל ב־2014 וברוסיה ב־2018 - ברור לי שגם מקטאר 2022 יישארו לי זיכרונות וחוויות לכל החיים.
ובכל זאת, יש כמה הבדלים בין המונדיאל הנוכחי לשניים שקדמו לו, אלו שהתקיימו במדינות ענק. קודם כל - המרחקים. כל שמונת האצטדיונים כאן קרובים יחסית למרכז דוחא, שבו אנחנו מתגוררים במשך החודש הזה.
אם בברזיל וברוסיה כמעט בכל יום היינו אורזים מזוודות, טסים מעיר אחת לעיר אחרת ועוברים בין בתי מלון - פה זה הרבה יותר פשוט. כל החודש אני נמצא באותו חדר, וגם אם לפעמים יש בעיות תחבורה - פקקים, חסימות כבישים או סתם נהג מונית שפספס את היציאה הנכונה באוטוסטרדה - בסך הכל ההתנהלות פה די פשוטה.
ההבדל הגדול הנוסף הוא, כמובן, המדינה שאליה הגענו - מדינה ערבית שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל. לפני שהגענו לכאן שמענו הערכות על בין 15 ל־20 אלף אוהדים ישראלים שיגיעו למונדיאל, שיוכלו להיכנס לקטאר אם יחזיקו בכרטיסים רשמיים למשחקים.
אני לא יכול לדעת כמה ישראלים הגיעו לכאן וכמה עוד אמורים להגיע לקראת שלבי ההכרעה, אבל התחושה היא שהמספר נמוך בהרבה.
פגשתי פה ושם ישראלים, אבל ממש מעטים, בטח בהשוואה לכמויות המרשימות של דוברי העברית שפגשתי ברחובות מוסקבה וריו דה ז'נירו במונדיאלים הקודמים.
שלשום בלילה, כשחזרתי מהמשחק בין מקסיקו לערב הסעודית וישבתי לאכול פיצה, נעצרו לידי אב ובנו, שני אוהדי ארגנטינה בחולצות של האלביסלסטה.
הם ביקשו לשוחח קצת ולהצטלם. הם היו ישראלים, ולא הרגישו אי־נוחות לדבר עברית ברחוב ההומה אדם. אבל יום לאחר מכן, לא רחוק משם, באזור שבו אוהדי נבחרת אורוגוואי ערכו צעדה עליזה, אני שומע מאחוריי "שלום, נדב".
בפינת הרחוב הם ישבו, שלושה ישראלים מבוגרים, ילידי אורוגוואי שהגיעו מקדימה ומרעננה. "אתה לא חושש לדבר עברית?", הם שאלו אותי. "ממש לא", עניתי.
מאז שהגעתי לכאן אני מקפיד לדבר עברית בכל מקום: ברחובות, במוניות, בחנויות ובמסעדות. עד עתה, טפו־טפו, לא קיבלתי הערה אחת או מבט זועם אחד. אולי זה עוד יקרה בהמשך, אבל בינתיים הכל בסדר.
אז כן, שמעתי על תקריות לא נעימות כאלו ואחרות שאירעו לאוהדים ישראלים או לאנשי תקשורת, אבל זה די בשוליים. רוב הישראלים שפגשתי כאן בסך הכל די נהנים מהחוויה - מבלי להחצין את הישראליות שלהם, כמובן.
אהבה טהורה
המפגש המרגש ביותר שהיה לי עד כה היה דווקא עם מישהו שאני מכיר מצוין, כבר כמעט 40 שנה.
יהודה ארם הוא השגריר הלא רשמי של הכדורגל הארגנטינאי בישראל, ואחרי שראה את נבחרתו האהובה זוכה בגביע העולם ב־1978 וב־1986 - הוא לא יכול היה להישאר בבית ולא להגיע לקטאר, למקרה שאם לאו מסי יניף את הגביע - הוא יהיה כאן כדי לראות את זה מקרוב.
יהודה חצה כבר מזמן את גיל 70, אבל את נבחרת ארגנטינה הוא אוהב כמו ילד, ומתרגש ממנה בכל פעם מחדש. לקטאר הוא הגיע לבוש בחולצה שהעניקו לו שחקני הנבחרת בביקורם בישראל ב־1986, לפני שנסעו למקסיקו.
על החולצה - החתימות של כל כוכבי אותה נבחרת, כולל החתימה של הגדול מכולם: דייגו ארמנדו מראדונה. 36 שנה עברו מאז שארגנטינה ניצחה את ישראל 2:7 באצטדיון רמת גן, ומאז יהודה לא כיבס את החולצה.
מבחינתי, יהודה ארם הוא תמצית אהבת הכדורגל הטהורה. לא משנה הגיל, לא משנה התרגיל - בסוף זו האהבה העצומה הזו לנבחרת ולמשחק, האהבה שמחברת כאן בקטאר מאות אלפי אוהדים מכל קצות תבל, ומיליארדים בכל פינה בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו