לנבחרת אנגליה יש לא מעט כישלונות בטורנירים גדולים להתפאר בהם. למעשה, מלבד הזכייה בגביע העולם ב־1966 שנערך בביתה, היא ידעה הרבה יותר רגעים מביכים מאשר הצלחות מסחררות.
היא מעולם לא חזרה למעמד הגמר במונדיאל או באליפות אירופה, הודחה ברבעי ובשמיניות גמר, לא צלחה את שלב הבתים ובכמה מקרים אפילו לא שרדה את המוקדמות. יתרה מכך, בארבעת הטורנירים הגדולים האחרונים האנגלים השיגו ארבעה ניצחונות בלבד לצד כישלונות מול ארה"ב, אלג'יריה, קוסטה ריקה, רוסיה וסלובקיה. מאומה מצולקת שכזאת אפשר היה לצפות להרבה יותר צניעות, פרופורציות, מודעות עצמית והנמכת ציפיות עם הנחיתה בצרפת הקיץ, אבל אם היו לה את כל אלה זו לא היתה אנגליה.
"זה ללא ספק ההפסד המשפיל ביותר של הנבחרת שלנו אי פעם", הכריז הטלגרף אחרי ה־2:1 מול איסלנד וההדחה בשמינית גמר היורו שלשום. "עוד יום שחור בהיסטוריה של אנגליה", נכתב בשער הטיימס, ואילו הדיילי מייל היו עדינים הרבה פחות וכתבו: "לוזרים! המיליונרים האנגלים הובכו עלי ידי האיסלנדים הצנועים". המרירות האנגלית, שברגעים כאלה מתערבבת עם הומור ציני ועוקצני, הוציאה מהתקשורת את המיטב עם בדיחות על יציאה מגוש היורו, קטילות חסרות רסן נגד השחקנים וזלזול בוטה כלפי המנצחת - "מדינה של דייגים עם מספר תושבים זהה לשל העיר קרוידון מדרום לונדון וללא עבר כלשהו בטורנירים הגדולים", לדבריהם. בסולם המבוכה האנגלי, איסלנד עלתה לראש הטבלה והדיחה את ארה"ב של 1950.
היהירות הזאת, אומרים היום הפרשנים הבכירים במדינה, היא אחת הסיבות המרכזיות לכישלון הנוכחי. "אין שום ארגון בנבחרת שלנו. לא יתכן שהם לא ידעו על תרגילי הוצאת החוץ של האיסלנדים", תקף שחקן העבר אלן שירר והאשים בעיקר את עוזר המאמן גארי נוויל: "בשביל מה הוא שם? הבנאדם היה שחקן הגנה מצוין וההגנה שלנו היתה מביכה". כריס וודל הפנה אצבע מאשימה דווקא אל השחקנים: "חבורה של מפונקים עם אוזניות גדולות שלא שווים שום דבר".
שלב נתיחת הגופה, שמגיע אחת לשנתיים, מציג את 23 שחקני הסגל כווירוס שמוביל לכל המחלות של הכדורגל האנגלי. האינדפנדנט, עיתון שקול בדרך כלל, הסיר ליום אחד את מחסומי הפוליטיקלי קורקט ורשם: "עשירים מידי, מפורסמים מידי ועם יותר מידי אגו". צריך לזכור שהאנגלים הגיעו ליורו במחשבה שהם יצרו מודל מוקטן של לסטר סיטי או טוטנהאם הצנועות, אך בסופו של דבר גם הגישה הזאת התפוצצה להם בפרצוף. והאמת היא שכל הביקורות מוצדקות: ג'ו הארט לא עמד בציפיות הגדולות, וויין רוני שוב איכזב, הארי קיין לא ניצל את ההזדמנויות האדירות שקיבל וראחים סטרלינג הזכיר שוב למה כל כך כיף לומר עליו שאינו שווה את הכסף. המסקנות די ברורות: השחקנים האנגלים מוערכים יתר על המידה - מקצועית וכלכלית - וכששמים אותם יחד, ללא הכוכבים הזרים שמציפים את הפרמייר ליג, מקבלים נבחרת אפורה למדי.
הודג'קסון. שילם את מחיר האכזבה // צילום: Gettyimages
נדמה שהבעיה הזאת מלווה את האנגלים מאז ומעולם. ג'ון בארנס סיפר פעם שבשנות ה־80 וה־90 ציפו מהכוכבים האנגלים לנצח משחקים מעצם היותם אנגלים. אוון הארגריבס הוסיף שאותו דבר קרה בשנות ה־2000 תחת סוון גוראן אריקסון. לפני חודש, לאחר הניצחון 0:1 על פורטוגל במשחק הכנה, רוי הודג'סון הודה שזו אכן המגמה כשאמר: "שיטה לא מנצחת משחקים, שחקנים טובים כן". אז זהו, שלא.
יאמר לזכותו של המאמן הוותיק שהוא לקח אחריות מיד לאחר ההפסד והודיע על התפטרות. "אני מאוכזב שכך זה נגמר, הגיע הזמן למאמן חדש", אמר. השמועות מדברות על גארת' סאותגייט, הארי רדנאפ ואפילו על אלן שירר, ואילו הסגל צפוי לעבור מהפכה שלמה עם עזיבת הוותיקים וכניסה של צעירים.
וודל, שהיה עם אנגליה בחצי הגמר ב־1990 סיכם את המצב במרירות אנגלית מושלמת: "יתחיל תהליך הצערה. המונדיאל ברוסיה ישמש כהכנה, ביורו הבא עדיין נהיה בבנייה, בקטאר ניכשל בגדול ומתישהו, אם בכלל, נעשה משהו בגביע העולמי בטימבקטו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
