המקום הכי גרוע בו נערך גביע עולמי מודרני היה ארגנטינה ב-1978. גם אם פוטין כבר פלש למספר מדינות עוד לפני שאירח את מונדיאל 2018, וגם אם אתם מכירים את כל התלונות על המונדיאל הנוכחי - בארגנטינה זה היה ממש בשכונה.
בין 10,000 ל-30,000 איש הועלמו בארגנטינה ב"מלחמה המלוכלכת" של שנות הדיקטטורה שהשתוללה גם בימי המונדיאל. הם נחטפו למחנות ריכוז, שם עונו ונרצחו, כשהמחנה הגרוע מכולם, ESMA, ששכן בבית הספר למכניקה של הצי הארגנטינאי - לא היה זרוק בערבות הרחוקות. הוא עמד עשר דקות הליכה מהאצטדיון של ריבר פלייט שאירח את הגמר. כעבור שנים העידו אסירים ששרדו כי לעיתים עינויים הופסקו ל-90 דקות ועוד זמן פציעות בזמן המשחקים.
איזו מחאה התחוללה אז? כמעט שום דבר. שנה לפני המשחקים הציע העיתון הצרפתי "לה מונד" להחרים את המשחקים. בעשורים שאחר כך, בעיקר בתקופת האדרת ברצלונה של תחילת המאה הנוכ חית, ניסו להנדס סיפור כאילו יוהאן קרויף הגדול נעדר מהמשחקים בגלל סיבות פוליטיות. שטות בלתי סבירה. אם גדול שחקני דורו החרים את המשחקים פוליטית, מדוע לא אמר זאת? 2008־ב שם קרויף סוף לבדותה כשהודה שפרש מהנבחרת מהסיבה (הלגיטימית כשלעצמה) שמשפחתו עברה אירוע חטיפה כמה חודשים לפני כן.
שום נבחרת לא חשבה להחרים את המשחקים דווקא בתקופה בה חרמות על אירועי ספורט היו נפוצים. המשחקים האולימפיים של 1976, 1980 ו-1984 הוחרמו בהיקף נרחב. ברית המועצות לא הגיעה למונדיאל במערב גרמניה ב-1974 לא בגלל חרם על המארחת, אלא בגלל חרם על צ'ילה שעמדה לארח אותה בפלייאוף
הנבחרת היחידה שבאמת התחבטה מוסרית היתה דווקא ארגנטינה, בעידן שבו כל אדם במדינה הכיר ישירות או בעקיפין סיפור של נעדר. המאמן סזאר לואיס מנוטי, עם דעות פוליטיות רחוקות מאד מהמשטר, הפציר בשחקניו להילחם "לא עבור החונטה, אלא עבור עובדי המתכת, הקצבים, הפועלים והאופים שביציעים".
בתצלומי השחור לבן הישנים תראו את המחאה היחידה: בבסיס קורות השוערים יש פס שחור. יוזמה של אנשי תחזוקה. הם לא ראו זאת בדיוק כמחאה - יותר כזיכרון לאנשים החסרים. את עמדת הכדורגלנים ניסח שחקן הולנדי גדול אחר, יוהאן ניסקנס: "העולם מלא בחרא. אם נערב פוליטיקה בספורט, לא נוכל לשחק בשום מקום".
קל למחות נגד פוטין, כשהוא רחוק ממך
במחילה קוראים יקרים על השפה – ב-2022 אין פחות חרא בעולם. מה שכן, אנחנו בעידן בו ספורטאים מוחים. חרמות ספורטיביים הם כמובן מחוץ לתחום, אבל מחאות מתפשטות. במונדיאל הנוכחי רוברט לבנדובסקי יענוד את סרט קפטן אוקראינה על מדי פולין במחאה על הפלישה הרוסית. הארי קיין ומנואל נוייר, הקפטנים של אנגליה וגרמניה, יענדו את צבעי דגל הגאווה על הזרוע במחאה על יחסה של המארחת להומוסקסואלים. יחד אליהם הצטרפו קפטנים מתשע נבחרות נוספות.
לכותב שורות אלו יש באופן אישי סימפטיה למחאות הללו, אבל בואו ניקח את גורם האומץ בעירבון מאד מוגבל.
קל למחות נגד פוטין כשהוא רחוק, אבל הוא כבר פלש לגיאורגיה וגם לאוקראינה לפני שאירח את מונדיאל 2018 ואיש לא מחה נגדו ברוסיה. קטאר, עם כל עושרה, היא מטרה קלה. אין לה מה לעשות, וטוב שכך, מול מחאה אנגלית או גרמנית. היא תתנהג יפה בזמן המשחקים גם אם אוהדים הומוסקסואלים יתנשקו בהפגנתיות. אומץ לא תמצאו כאן. תחזרו אלי כשספורטאים אנגלים או גרמנים ימחו על אדמת סין או רוסיה נגד המשטר.
הרבה מהמחאות נגד קטאר מתרכזות בעניין העובדים הזרים שמתו בקטאר במהלך ההכנות למשחקים. ה"גרדיאן" פרסם תחקיר לפיו 6,500 כאלו - רובם מתת היבשת ההודית, אפריקה והפיליפינים - מתו מאז החלו העבודות על אירוח המשחקים. לעומת זאת, נשיא פיפ"א, ג'יאני אינפנטינו, אמר ש"מתו שלושה בבניית האצטדיונים, שלושה יותר מדי, אבל רק שלושה".
האמת היא כנראה באמת באמצע. עובדים זרים מועסקים בתנאים קשים מאוד, כלכליים ופיזיים. היתה עלייה בתמותה באמת סביב בניית התשתיות למשחקים, אבל החל מ-2019 בעקבות לחץ בינלאומי הוטבו מעט החוקים לגבי עובדים זרים ומצבם השתפר.
והנה משהו שלא נעים לכתוב. לעולם של היום רקורד גרוע בתאונות עבודה, ויחס למהגרי עבו דה זרים הוא לא סיבה מקובלת לחרם בינלאומי. אם דברים כאלו מעניינים אתכם, אז הרבה יותר מדי עובדים זרים מתים גם באתרי הבנייה בישראל ללא ענישה מספקת של האחראים. זה קורה גם באירופה ובוודאי בסין או בברזיל, שאירחו אירועים בינלאומיים בעבר.
מצב זכויות האדם בקטאר - נשים, הומוסקסואלים, עובדים זרים - מחפיר. היא גם חשודה במימון טרור. אבל עם בטן מתהפכת אפשר לומר את הדבר הבא: בחשבון יחסי של טריפות ונבלות קטאר היא לא המדינה הגרועה ביותר שאירחה מונדיאל או אירוע ספורט בינלאומי גדול. לא זו הבעיה. לא זו הסיבה לחוסר הנוחות מהמונדיאל בקטאר.
מכירה פלילית של טורניר הכדורגל הגדול בעולם
סנס ארזיק, בנקאי ועסקן כדורגל טורקי, והאני אבו רידה, מהנדס ועסקן כדורגל מצרי, הם שמות שכנראה לא עניינו אתכם במיוחד, אבל הם שניים מהאנשים הכי יוצאי דופן בכדורגל העולמי.
על פי תחקיר אחר ב"גרדיאן", הם היו בחדר הישיבות של פיפ"א שהעניק את מונדיאל 2018 לרוסיה ומונדיאל 2022 לקטאר. הם שני היחידים בחדר שלא הורשעו או הואשמו מאז בשום מעשה פלילי. כל היתר - כולל נשיא פיפ"א דאז, ספ בלאטר, ונשיא אופ"א והכדורגלן האגדי מישל פלאטיני, מורחקים, מושעים, חתמו על עסקאות טיעון או הלשנה. הם באו, המושחתים, מאפריקה, מהקאריביים, מאמריקה הלטינית, מאסיה, מאירופה ומצפון אמריקה. אורגיה של שחיתות. ודווקא שני צדיקים (לכאורה) בסדום/פיפ"א הם מהמזרח התיכון המושמץ!
ועדיין, אחרי שרשויות משפטיות חשפו כמעט כל מצביע בהצבעה כמושחת, המונדיאל הזה יוצא לדרך בקטאר. על מארחות בעייתיות בעבר - ארגנטינה של החונטה ורוסיה של פוטין - אפשר לומר שלפחות כמדינות כדורגל הן היו ראויות לתורן לארח מונדיאל.
הפעם זו גחמה מוחלטת. קטאר לא עשתה דבר בכדורגל, ואפילו בהקשר של הכדורגל האסייתי או הערבי היא כלום. אפילו בבריכה הקטנה של נסיכויות המפרץ היא לא השיגה דבר. פשוט מכירה פלילית של הטורניר הגדול בעולם. והכל לאור היום. אמרתו של השופט לואי ברנדייס על כך ש"אור השמש מחטא" לא תופסת בכוכב הלכת פיפ"א. לשם ביצוע העסקה כל עונת הכדורגל שובשה, תוך סיכון בריאות השחקנים.
קטאר כמובן לא לבד. שייחים אחרים, כמו בעלי מנצ'סטר סיטי, ואוליגרכים רוסים קנו גם הם קבוצות כדורגל אירופיות כדי להלבין את שמם. זוהי כמעט התופעה הכלכלית המרכזית בכדורגל במאה ה־12.
השחקנים שישחקו בחודש הקרוב לא בחרו את המארחת ולא השחיתו את הכדורגל. שערים מכריעים ייכנסו להיסטוריה כמו שעריהם של פלה או רוסי או אינייסטה בדורות קודמים. 23 מהם יסיימו את הטורניר כאלופי עולם, וניתן להם כבוד ככל האלופים שלפניהם. בסופו של דבר, הכדורגל נמכר למושחתים, ומונדיאל קטאר הוא מסיבת הניצחון שלהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו