"אויש, המדליה!" ז'אן מארי פאף היה באופוריה ושכח שבכיס המעיל נמצאת המזכרת של הישג חייו המקצועיים. מאות אלפים המתינו לו ולנבחרת בלגיה בכיכר המרכזית בבריסל באותו 30 ביוני 1986, והיה קל מאוד לאבד ריכוז. זה בדיוק מה שקרה לשוער. רק כשהמעיל היה באוויר, הוא נזכר שבאחד הכיסים היתה מונחת המדליה שקיבל רק כמה ימים קודם לכן, על המקום הרביעי בגביע העולמי.
פאף היה נסער. הוא הרים טלפונים למכרים, ביקש שהשמועה תעבור מפה לאוזן, ודרש לקבל את המדליה חזרה. לאדם שתפס אותה, גבר כבן 50, לא היתה באמת ברירה. כל המדינה ידעה על המדליה של פאף, והוא נאלץ להחזיר אותה לבעליה. השוער, "אל סימפטיקו" בכינויו, ידע כבר אז שנבחרת בלגיה של 1986 תהיה מזכרת לדורות.
הרגע שבו הכל התחיל
את הסיפור של הנבחרת הזאת צריך להתחיל בכלל בנובמבר 1985. אחרי שסיימה במקום השני בבית המוקדמות האירופי, פגשה את השכנה הולנד לפלייאוף בית/חוץ על העלייה למונדיאל. פרנקי ורקאורטן העניק לה 0:1 בבריסל, תוצאה שלא הולידה ציפיות רבות לקראת הגומלין ברוטרדאם. הולנד של רוד חוליט ופרנק רייקארד היתה חזקה יותר וגם הובילה 0:2, עד שבדקה ה־85 ג'ורג' גרון נגח פנימה את ה־1:2. בזכות שער חוץ עלתה בלגיה למונדיאל הזה, רמז ראשון לכך שהמזל הולך איתה.
בלגיה מודל 1986. "לא היו ממנה שום ציפיות למונדיאל הזה" // צילום: אי-פי
"לא היו מהנבחרת הזאת שום ציפיות לקראת המונדיאל הזה", נזכר בנואה דלהוטור, עיתונאי בלגי ותיק. היכולת במוקדמות תרמה לכך, אבל גם הכאוס שליווה את ההכנות. התקשורת חתכה את המאמן גי ת'ס וזימוניו התמוהים, וגם בגזרת השחקנים לא היה שקט. באחד האימונים ורקאורטן צרח על אנזו שיפו ורנה ואנדראייקן שהם לא משקיעים באימונים, הדבר הוביל לאסיפת חירום, וממנה יצאה ידיעה על ניפויו של האחרון רגע לפני משחק הפתיחה.
"אני לא חושב שמנטלית הוא בנוי לשחק", העיד המאמן על ואנדראייקן, שבסופו של דבר שיחק 90 דקות בשני המשחקים הראשונים ואז נשלח הביתה, בעקבות מה שהוגדר כפציעה.
בלגיה לא שיחקה טוב בשני המשחקים האלה - הפסד 2:1 למארחת מקסיקו וניצחון 1:2 דחוק על עיראק - וגם בשלישי, 2:2 מול פראגוואי, היא לא הרשימה. לשמינית הגמר עלתה כאחת מארבע שסיימו את הבתים במקום השלישי, וכפרס קיבלה את בריה"מ למשחק שייכנס להיסטוריה של שתי המדינות.
הסובייטים היו הפייבוריטים הגדולים. ואלרי לובנובסקי על הקווים, רינאט דסאב בין הקורות ואיגור בלאנוב בחוד. גם אולג קוזנצוב ואנדרי באל היו שם, אבל במשחק הזה הם לא יכלו למזל של הבלגים.
בריה"מ הובילה פעמיים, אך שיפו וקולמאנס השוו מעמדת נבדל. עד היום, אגב, כשאוקראיני רוצה לתאר שיפוט גרוע הוא אומר "פרדריקסון", על שמו של השופט דאז. בהארכה, תום דמול וניקו קלאסן השלימו ניצחון 3:4 ענק, הגדול ביותר בתולדות הנבחרת. ברבע, בלגיה סבלה ועברה את ספרד בדו־קרב מהנקודה הלבנה, ובחצי הגמר נעצרה רק אצל דייגו ארמנדו מראדונה.
בלגיה מודל 2018. מגוונת יותר, חזקה יותר ומשוחררת ממאבקי הפלמית והצרפתית // צילום: אי-אף-פי
פאף, חובב המזכרות, הצליח להשיג את החולצה של הגאון הארגנטינאי. למרות שספג רביעייה גם בהפסד 4:2 לצרפת בקרב על המקום השלישי, הוא נבחר לשוער הטוב בטורניר ושיפו בתואר השחקן הצעיר המצטיין.
"הנוכחית טובה יותר"
"בלגיה 1986 היא כמו סרט חג המולד שצופים בו כל שנה עם המשפחה", הגדיר וינסנט קומפאני את הנבחרת ההיא. ובאמת, אין קשר בינה לבין ההווה. הסגל שלה הורכב אז מ־21 שחקנים מהליגה המקומית, בעוד שהיום יש לליגה רק נציג אחד - לאנדר דנדונקר מאנדרלכט.
"זה טוב, כי למדנו איך לפתח את הכדורגל שלנו דרך מדינות אחרות", אומר דלהוטור, שמצביע על הנטישה המוקדמת כאחת הסיבות להצלחה. "פער האיכויות בין שתי הנבחרות האלה עצום", הוא מוסיף, "הנבחרת הנוכחית הרבה יותר טובה ואחרי האכזבה ביורו הציפיות ממנה היו לפחות חצי גמר". אז במטרה המרכזית הנבחרת של רוברטו מרטינס כבר עמדה, ועוד עם ניצחון על ברזיל, אך ההצלחה שלה נמדדת גם מחוץ למגרש.
בלגיה הנוכחית חוגגת. החבורה המגוונת הוכיחה שאפשר לעבוד ולהצליח יחד // צילום: אי-פי
במדינה כה מפולגת, כזאת שנדרשה ל־541 ימים כדי להקים ממשלה חדשה, החבורה המגוונת הוכיחה שאפשר לעבוד ולהצליח יחד. בשונה מהנבחרת המונוטונית של 1986, כאן יש את כל המינים והגזעים והמוצאים. בזכות קומפאני, הזאר, דה בריינה ולוקאקו, הבלגים זנחו את מאבקי הפלמית והצרפתית כדי לתמוך בנבחרת החדשה.
את החגיגות בבריסל היא כבר הרוויחה, עכשיו נותר לחכות ולראות אם תזרוק לקהל מדליות, או שמא תניף מולו את הגביע החשוב מכולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
