כשהיה בן 7 העריץ אדן הזאר נבחרת אחת - צרפת - היריבה שלו הערב בסנט פטרבורג. יש צילום מרשיע אפילו של הזאר הקטן עם שני אחיו, טורגן וקיליאן, לבושים בחולצות הטריקולור. אדן, שהתכבד במספר 10 של זינדין זידאן, גדל באזור דובר הצרפתית של בלגיה, עד שבגיל 14 עזב לליל.
הזאר לא מתבייש באהבות שלו. הוא הודה כי יחד עם אחיו, תמיד העדיף את נבחרת צרפת על פני בלגיה, כי בעצם גדל על ההצלחה במונדיאל 1998. לבלגיה היו שחקנים טובים, אבל צרפת היתה הסיפור הגדול מבחינתו.
הזאר מאוד אוהב את קיליאן אמבפה ומפרגן לו על ההישגים שהוא רושם בגיל 19: "אם אמבפה היה מסתכל בקלטות שלי כשהוא היה צעיר, עכשיו אנחנו סוגרים מעגל ואני צופה בשלו". הוא מאמין בשדים האדומים שלו, אבל מזהיר מפני חברו לצ'לסי, אנגולו קאנטה. "הוא מספר 1 בעולם בעמדה שלו ואם הוא בשיאו, 95 אחוז שהקבוצה שלו מנצחת. המפתח מבחינתנו הוא לנטרל אותו".
בתחילת שנות ה־60 כשבצפון אפריקה הרימו ראש מול הקולוניאליזם הצרפתי, הגיעו לצרפת קרוב למיליון איש מאלג'יריה, רובם מוסלמים ומהשבטים הברברים. המדינה "הגלתה" אותם לפריפריות, בעיקר לבנייני הסלאמס של קורבוזיה האדריכל במרסיי. לאימהות היה שם אתגר גדול - להציל את הילדים מעצמם.
עדן האזר. מאוד אוהב את קיליאן אמבפה ומפרגן לו // צילום: אי-אף-פי
או שהם הפכו מדענים וכדורגלנים או פושעים שרבים מהם גמרו בבתי הקברות. יש חילוקי דעות איפה הופיע המושג פייה נואר - "רגליים שחורות" - ליוצאי אלג'יריה, אבל הסברה ההגיונית היא שרבים מהם עבדו בדריכת ענבים ביקבים, ועקביהם השחירו.
מרד הסטודנטים של 1968, פרישתו אחרי שנה של שארל דה גול ומותו אחרי שנה נוספת, שינו את צרפת לעד. ביורו של 1984, שבו זכתה צרפת, זו היתה עדיין נבחרת לבנה, ולמאמן מישל הידלגו היו את מישל פלאטיני, אלאן ז'ירס, לואיס פרננדס, רנואר לקומה וברונו בלון. היו בודדים חשובים בצבע אחר, למשל ז'אן טיגאנה שנולד במקו שבסודאן הצרפתית, כן היה דבר כזה.
ב־1984 היה זידאן נער בן 12, ובחלוף 14 שנה הוא הוביל את צרפת לזכייה היסטורית בגביע העולם. תורים היסטריים השתרכו בימים ההם בשאנז אליזה, בכניסה לחנויות הרשמיות, כשגם הצרפתים המיוחסים רצו לקנות חולצה של האליל החדש, זיזו בן המהגרים.
בכדורגל של היום העמדות המסורתיות הן לרוב לפרוטוקול, כי אתה תוקף עם המגנים והקשרים, ובירידה להגנה גם החלוצים המודרניים נדרשים לעשות עבודה. קווין דה בריינה הוא הקשר הקדמי הקלאסי שעושה הכל, ויכול להיות שהוא הגיע כאן ברוסיה למעמד של עושה המשחק הטוב בעולם.
אמבפה בפעולה. יהיה כשיר לקרב הגדול // צילום: אי-פי-איי
הוא מעדיף למצוא שחקן פנוי ולמסור לו, מאשר לכבוש - וכשאין לו ברירה, הוא עושה גם את זה מעולה. יש לו את כל החבילה - מחלץ כדורים בהגנה, מפרגן לחברים, מדייק במסירה, לא פחות מאינייסטה. מולו עומד פול פוגבה, שהוא סוס אמיתי, חזק, מהיר ובעל בעיטה קטלנית. העניין הוא שלעומת דה בריינה, שלרוב תדע מה תקבל ממנו, אצל פוגבה תלוי מאוד באיזה יום נתון הוא נמצא.
אנגולו קאנטה, כפי שהזאר ציין, הוא שחקן שכל מאמן היה רוצה אצלו. משפיע על המשחק אבל מרוסן אגו, מהיר ומתקל. יש לא מעט תומכי קישור בנבחרות, אבל מי שקובע הוא המאמן רוברטו מרטינס, כנראה המרשים במאמני המונדיאל, כשלצידו תיירי הנרי שבא עם אוריינטציה התקפית. מולם דידייה דשאן עם אוריינטציה שמרנית, שמעדיפה את אנטואן גריזמן, סוג של סכנת נפשות, דווקא יותר למטה.
בשורה התחתונה קרב גדול, שמריח קצת יותר בלגיה מצרפת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
