אוהדי נבחרת צרפת הגיעו לרוסיה כדי לעבוד. בצהרי חצי הגמר הכניסו מזון לגוף, בערב נתנו את הלב במגרש, אחרי המשחק החליקו את ההישג בגרון עם כמה בירות, ומשם למיטה.
הם מעטים ושקטים. אין בהם את הטירוף של דרום אמריקה, את שמחת החיים של הנבחרות הערביות, אפילו את הצבע של בלגיה אין להם. את כל האנרגיה הם השקיעו ב־90 הדקות בסנט פטרבורג, מרכזים את המאמץ לטובת המטרה, וזהו. הם משאירים אחריהם תחושה מתעתעת - רגע, הם היו טובים או לא? - בדיוק כמו שעושה הנבחרת שלהם.
תשאלו את בלגיה. בעצם, שאלו כבר, וזה מה שהיה להם להגיד. "הייתי מעדיף להפסיד לברזיל ברבע הגמר, לפחות הם ניסו לשחק כדורגל", אמר טיבו קורטואה. אדן הזאר היה לא פחות נחרץ וירה: "אני מעדיף להפסיד עם בלגיה הזאת מאשר לנצח עם צרפת הזאת". כלומר, אפילו לא בין השורות - הכוכבים הבלגים בטוחים שצרפת לא ראויה. שהכדורגל שלה שלילי, הגנתי, מתבנקר וציני. כשאמרו את זה חשו נשדדים, אך באותו רגע לא ידעו איך נראית התמונה המלאה.
גריזמן בפעולה מול הבלגים. הנהי הבלגי חשף את האמת // צילום: אי-פי
דף הסטטיסטיקה, שהגיע לחדר התקשורת בערך במקביל לנהי הבלגי, חשף את האמת. הנבחרת של רוברטו מרטינס אמנם החזיקה בכדור 60 אחוזים מהזמן, אבל צרפת היא זו שסיכנה יותר: 19 בעיטות לשער וחמש למסגרת היו לחבורה של דידייה דשאן, רק תשע ושלוש לבלגיה; גם בקטגוריה המשמעתית היה פער גדול - הבלגים ביצעו 16 עבירות לעומת 6 בלבד של צרפת.
כי בדיוק כמו אוהדיה, גם הנבחרת הצרפתית באה לרוסיה לעבודה נטו - וזה מבלבל. לפני שהיא יפה, היא חושבת איך להיות אופה. זה בלט בכל משחקיה בשלב הבתים - שני ניצחונות דחוקים ותיקו 0:0 מזוויע - השתחרר קצת מול ארגנטינה ואורוגוואי, וחזר על עצמו שלשום.
ברור שלדשאן יש את הכלים לספק משהו קצת יותר אטרקטיבי ויפה לעין, אבל הוא בוחר במודע לרסן את הכישרון לטובת התוצאות. אנטואן גריזמן מצא אנלוגיה מושלמת לנוסחה הזאת כשאמר: "זה הרגיש לי כמו משחק של אתלטיקו מדריד".
אוליבייה ז'ירו. נשארים עם הרגליים על הקרקע // צילום: אי-אף-פי
ובאמת, כל השבחים ביום שאחרי מופנים ליכולת העורפית של צרפת - לחוליית ההגנה שגילה הממוצע נמוך מ־23, למטווידי, פוגבה וקאנטה שעצרו בגופם את השדים האדומים, ואפילו יש כאלה שמחמיאים לאוליבייה ז'ירו - האיש שהצליח להשמיד את בישול המאה של אמבפה - על התרומה הקבוצתית.
צרפת הזאת היא מאוד פרגמטית. "אני מעריך את האופי והמנטליות של השחקנים", הבהיר דשאן. כשזכה בגביע כשחקן, ב־1998, הנבחרת עשתה מסלול דומה עד הגמר - עם הגנה חזקה וכובשת ובניצחונות דחוקים. לעומת זאת, ביורו 2016, כמאמן, הפרגמטיות היתה בעוכריו. במקום להתנפל על פורטוגל נטולת כריסטיאנו רונאלדו הוא התעקש לנסות לגרד את הניצחון, ובסוף נאלץ לגרד את שחקניו מהדשא.
עכשיו, בטוחים אנשי התקשורת הצרפתית, דשאן מצא את האיזון. הוא הבין איך למתן את הכישרון כדי לייצר ביטחון, איך לבנות יחידה אחת חזקה שלא נשברת. יכול להיות שהעסק עדיין לא ברור לכולם, אבל כל עוד יש תוצאות - הכל טוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
