הם סוף סוף עשו זאת שוב: 20 שנה לאחר שהחבורה של אימה ז'אקה, זידאן וחבריו, זכו בגביע הוא שוב כחול-לבן-אדום. גביע העולם ברח מן הידיים הצרפתיות ב-58 - לקופה ופונטין, ב-82 ו-86 – לפלטיני, וב-2006 - שוב לזידאן, נגד איטליה בגרמניה. כעת, "הילדים" של דידייה דשאן זיכו את צרפת בגביע השני שלה. מחר (שני) הם יחזרו הביתה כגיבורי האומה, והפעם במסע חזרה ממוסקבה הם לא יצטרכו לחצות שום נהר ברזינה קפוא, שלא כמו נפוליאון לפני מאתיים שנה.
צרפת, ובמיוחד הבירה פריס, התכוננו מבעוד מועד לניצחון הזה. 90,000 צרפתים ותיירים צפו במשחק על הדשא של השאן דה-מרס, למרגלות מגדל אייפל, באמצעות 4 מסכים ענקיים. המרחב הסגור והמאובטח נפתח בשעה אחת בצהריים, ונקבעו לו שש כניסות, אחת מהן זו של האקול מיליטר, האקדמיה הצבאית בה למד אותו נפוליאון בונפרטה.
להבדיל מהרכבת האווירית אל המונדיאל, הייתה זו רכבת תחתית – המטרו - שהובילה את עשרות אלפי אוהדי הטריקולור, שהניפו את דגל שלושת הצבעים, ושרו "אלה לה בלו! אלה לה בלו!", מכל קצות הכרך. במקום נאסר למכור או לשתות אלכוהול, כמו גן נאסר להכניס למתחם בקבוקי זכוכית. מיד עם השריקה לסיום המשחק גלשו מאות אלפים נוספים מאזורים נוספים בפריס רבתי אל השאנז אליזה, שהפכה תוך דקות מאזור בילוי מתויר לסצנה של חגיגה המונית.
האוהדים במגדל אייפל // צילום: EPA
חנויות הבגדים סגרו מבעוד מועד, ובתי הקפה אספו את השולחנות והכיסאות מהמדרכות הרחבות. "זה רגע זה של שמחה עממית, שמקבע את השאנז אליזה כמקום של חגיגה צרפתית", אמר אדוארד לפבר, האחראי על בתי המסחר במקום. אורכה של השדרה הוא כ-2 קילומטרים ורוחבה כ-70 מטרים. תחנות המטרו מסביבה נסגרו, וגם הכבישים סביב השדרה נסגרו. אז איך הגיעו יותר ממיליון איש? איני יודע, אני יודע רק שלי אישית היה קל יותר ב-98: אז פשוט גרתי ברחוב מרבף הסמוך.
צדקו הצעירים השחורים שפגשתי במטרו בדרך לפאן-זון (אזור האוהדים) ושכבשו אותי בשמחתם ואמונתם: "להפסיד? נראה לך? זה אפילו לא עולה על דעתנו". כמו שאמר בבוקר ג'ורג' טהר בבית קפה בכיכר הבסטיליה בו התקיים דיון פילוסופי על "הרגשות הקולקטיביים" וההמון (בקריצה לאירועים סביב הגמר): "עם הניצחון כל צרפתי חש שהוא אלוף עולם".
בכל רחבי העיר ראיתי צרפתים מאושרים. כך סלאח, 29, שיצא לחגוג בשכונתו בין הרובע ה-17 לרובע ה-18, לא הרחק מהשאנז אליזה, בין מכוניות צופרות ואופנועים שמסיעים אוהדים צבעוניים. "ב-98 הייתי בן 9", מספר סלאח, "אז חגגתי ברחוב עם אבי. עכשיו אני מאושר להמשיך את החגיגה עם האנשים מכל הגזעים והצבעים של פריס".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
