ספורט המכללות האמריקני הוא חיה מיוחדת במינה, שיותר מכל בוחנת את סדרי העדיפויות האישיים של חובב הספורט.
מצד אחד, ה"טוהר" - שחקנים צעירים, רעבים, לא מלוטשים, שמשחקים בחינם ושבכל פוזשן נותנים את כל מה שיש להם, בין היתר כי לרובם לא תהיה קריירה מקצוענית אחרי שיסתיימו ימי הקולג'. איזה אוהד לא ירצה לחוות את העוצמות הרגשיות האלה שוב ושוב?
מצד שני, ה"טומאה" שבו. ספורט המכללות הוא מושחת, נצלני וציני מאוד. אפילו ה־NFL לא באמת נותן לו פייט. איזה אוהד ירצה לצרוך מוצר שנשען על כל כך הרבה חוסר צדק?
המתח והקוטביות הם מהסיבות המרכזיות לכך שעדיין מדובר באחד ממפעלי הספורט המוצלחים בעולם, אבל סיבות אלו לבד לא מספיקות כדי להסביר את כוח המשיכה והקסם של הדבר הזה. בשביל לנסות לתאר את התמונה השלמה, נהיה חייבים לדבר על מסורת ועל התפקיד התרבותי של הקולג' בחיים האמריקניים.
נהיה חייבים לדבר על איך הדמויות המרכזיות, הפנים של הענף במשך עשורים שלמים, הן לא של שחקנים - אלא של מאמנים, שהם לא פחות ממוסד של מחנכים מאוד משמעותיים בעולם המכללות.
במילים אחרות, נהיה חייבים לדבר על קואוץ' קיי - הלוא הוא מייק ששבסקי - שהמילה "אגדי" רחוקה מלהספיק כדי לתאר אותו. וגם אין זמן יותר טוב לעשות זאת מאשר ערב פתיחת טורניר המכללות הארצי של ה־NCAA - המנה העיקרית של "מארס המשוגע" (March Madness) - חודש בלבד אחרי שששבסקי חגג 75, וכשכל משחק עלול להיות האחרון בקריירה ההיסטורית וחסרת התקדים שלו.
עד כמה גדול ששבסקי? בואו נראה. ב־70 שנות קיומה של תוכנית הכדורסל שלהם, לפני שהוא הפך למאמן הראשי ב־1980, דיוק ניצחה 65% ממשחקיה, זכתה בחטיבה שלה 11 פעמים, והיתה בפיינל פור ארבע פעמים בלי לזכות בו. בהחלט יפה. ב־42 שנות ששבסקי? ניצחה ב־78.4%, 15 אליפויות חטיבה, 12 הופעות בפיינל פור (שני בהיסטוריה) וחמש זכיות (מקום ראשון משותף) - אין לזה אח ורע.
ואולי חשוב עוד יותר, 91 שחקנים הגיעו ל־NBA אחרי ששיחקו באוניברסיטת דיוק, 75 מהם תחת קואוץ' קיי - ממוצע של כמעט שני שחקני NBA מכל מחזור. מפעל. להוציא את דיוק, רק ארבע אוניברסיטאות הוציאו תחתן יותר שחקני NBA מאשר ששבסקי.
החזרה למקום הטבעי
ואם כל זה לא מספיק, אז מה שבאמת מבדיל אותו מיתר מאמני המכללות הגדולים אי פעם, זו העובדה שהוא הצליח לפרוץ את גבולות המכללות ולהצליח גם בזירה הבינלאומית, גם עם מקצוענים.
הוא לא עבר לאמן ב־NBA, אלא לקח את נבחרת ארה"ב ב־2005, אחרי ההשפלות במונדובאסקט 2002 (מקום שביעי) והארד האולימפי ב־2004, בנה אותה מחדש והחזיר את הכדורסל האמריקני למקומו הטבעי: גבוה־גבוה מעל כל העולם.
זה התחיל עם ארד מאכזב במונדובאסקט 2006, אבל משם, עם תוכנית רב־שנתית, יצא לדרך שהולמת את השם USA. במשך עשר שנים הוא השיג זהב בשלוש אולימפיאדות רצופות (2008, 2012, 2016) ובשתי אליפויות עולם רצופות (2010, 2014) - כל זה עם אפס הפסדים.
ועכשיו - זה קצת אכזרי לדעת שרוב הסיכויים הם שהקריירה שלו תיגמר בהפסד. אבל, אמרנו, ככה זה בכדורסל מכללות - מערבולת של רגשות קיצוניים. בגיל 75, מותר להניח שלששבסקי היה מזה די והותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו