אחד הדברים הכי עצובים במותו הטרגי של קובי בראיינט בדיוק היום לפני שנה בהתרסקות מסוק, שבה נהרגו גם בתו גי'אנה בת ה־12 ועוד שבעה בני אדם, היה קשור בתזמון - שכן בספטמבר אשתקד היה אמור להיערך טקס היכל תהילה חגיגי במיוחד.
באותו מחזור היו אמורים לעלות בזה אחר זה אל הבמה בספרינגפילד, מסצ'וסטס, קווין גארנט, טים דאנקן, ובראיינט. כל אחד מלווה באדם שהם בחרו ש"יציג" אותם להיכל - כבוד שאותו הנבחרים שומרים לאדם שהשפיע במיוחד על הקריירה ועל החיים שלהם. קובי, סביר להניח, היה בוחר בפיל ג'קסון או במייקל ג'ורדן. איזה רגע זה אמור היה להיות.
שלישייה כזו, של קובי־דאנקן־גארנט - כולם נבחרו להיכל התהילה בשנה הראשונה שבה אפשר היה להצביע עבורם (שזה כבוד בפני עצמו ששמור לגדולים ביותר), שניים מתוכם שחקני טופ־10 היסטורי, עוד אחד לבטח בטופ־25 - היתה אמורה להרכיב את מחזור היכל התהילה הנוצץ והמעוטר בתולדות הכדורסל.
כמו כן, הרגע הזה של הענקת הכבוד, של נאום היכל התהילה, הוא בלי ספק מהחשובים ומהמרגשים עבור ספורטאים. עבורם, זהו יום שמסמל הנצחה היסטורית של פועלם, לצד הגדולים אי פעם. חגיגה של כל העבודה הקשה שעשו לאורך כל חייהם. תואר אחד שאי אפשר לקחת מהם, שהם לעולם לא יפסידו. זהו גם יום שסותם את הגולל על הקריירה. מזה כבר לא חוזרים לפרקט. אפילו לא ג'ורדן.
ובגלל זה, זה גם יום של הרבה מאוד נוסטלגיה, רגשות, חרטות, דמעות, גאווה, ואולי התפכחות. יום שתופס הרבה שחקנים מסתכלים אחורה, על המסך שמקרין את מיטב המהלכים שלהם, אבל גם במובן של ציר הזמן - על חיים שלמים שאותם הקדישו למשחק. ואז מסתכלים קדימה, על הקהל הנבחר שבא לכבד אותם עוד פעם אחת אבל גם שוב בממד הזמן, בשאלה "לאן עכשיו?" - ולא ממש יודעים לתת תשובה מציינת. במקרים לא מעטים חוסר הוודאות הזה מלווה בתחושות קשות, בפחד, לעיתים אפילו ברחמים ובדאגה מצד הקהל כלפי עתידו של האדם המבוגר שעומד מולם, ששיאו לבטח מאחוריו.
זה לא אמור היה להיות המקרה של קובי בראיינט. מהיום שפרש מכדורסל הספיק קובי לכתוב ולהפיק סרט קצר שזכה באוסקר, יצר והגיש את התוכנית "Detail" ב־ESPN, שכבר נולד לה ספין־אוף בפוטבול עם פייטון מאנינג, כתב והפיק סדרת ספרים לנוער, הקים קרן השקעות פרטית, עסק בפילנתרופיה, הקים אקדמיה לכדורסל ואימן בה נערות, ובזמן מותו היה בעבודה על פרויקט עם הסופר המהולל פאולו קואלו.
רק הדברים שנכתבו כאן בפסקה האחרונה היו יכולים למלא קורות חיים שלמים של אדם שהקדיש את כל מרצו ויכולותיו לתחומים של עשייה יצירתית ועסקית. קובי הספיק לעשות את כל זה בשנים המעטות שבין פרישתו מכדורסל למותו.
ההבנה שיש לו עוד כל כך הרבה לתרום היתה יכולה להפוך את נאום היכל התהילה שלו לרגע מרומם נפש. לאירוע מעורר השראה נוסף המוענק לנו על ידיו. יום חגיגי שיכול היה לשמש דוגמה לאינספור ספורטאים מקצוענים אחרים, שהם יכולים לעשות הרבה יותר מאשר רק לכדרר. שלאף אחד אין זכות להגביל אותם ולצמצם את מרחב הפעולה שלהם.
אבל אפילו כל זה לא מלמד על הדבר החשוב ביותר שלא קרה באותו טקס היכל תהילה שהקורונה דחתה, ושקובי לא הגיע אליו. כי זו גם היתה יכולה להיות ההזדמנות של כולנו לדבר על פועלו של קובי לקידום ספורט נשי. על האבא המסור לארבע בנות שהוא היה. ואיך כל זה עומד מול מקרה האונס שבו הואשם ב־2003. זה היה יכול להיות יום שמוקדש לדיון בחרטה, בקבלת אחריות, בכפרה ובהתפתחות. בתיקון עוונות. בסליחה בלי שכחה, ובהפקת לקחים והמיטב גם מדברים רעים מאוד שקרו ושנעשו.
ביכולת שלנו כחברה להסתכל על השלם, ושל קובי להעביר מסר חשוב יותר מכל אליפות: "לא" זה "לא". לאף אחד אין זכות על הגוף של אחר. אלימות מינית היא בעיה חברתית שקיימת גם במעגלים הליברליים ביותר, ושיש להוציאה לאור ולעקור אותה. ושלהקדיש את חייך לתיקון זה מה שצריך לצפות לו מכל חוטא. אבל זה שהיום הזה לא קרה, ולא יקרה, רק אומר שזה מוטל עלינו לדבוק ולהעביר את המסרים האלה בסביבתנו. אם נפספס את השיעור הזה, זה יהיה הדבר הכי טרגי במותו של קובי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
