אחד הערכים החזקים ביותר בעולם הוא נאמנות. ערך של מוסר, של מחויבות שלא בכפייה, של אהבה אינסופית ואמונה בדרך. כל אדם יכול להיות נאמן למה שהוא בוחר בין אם מבחינה דתית, לאומית, חברתית, מוסדית או אישית, והוא יפעל ויחיה לפי הערכים להם הוא נאמן.
אפשר גם ללכת לאיבוד בתוך הנאמנות. בעידן שמקבל יותר פתיחות וחיפוש עצמי, יש אנשים שבמהלך החיים תוהים האם המחיר האישי שהם משלמים על הדבר שהם נאמנים לו בסופו של דבר פוגע בהם יותר מאשר מועיל או תורם להם בפן הרגשי.
את השאלה הזאת, כנראה, שאל את עצמו סטף קרי במהלך קיץ 2024. משנת 2009 הוא מרכז למען גולדן סטייט ווריורס, שהגיעה לפלייאוף בודד במשך 15 שנה ונחשבה לנמושה של הבית הפסיפי. הוא הפך אותה לאחד המועדונים המצליחים בתולדות ה-NBA, עם שישה גמרים וארבע זכיות, אבל הטבע של קבוצות בליגה סגורה עם תקרת שכר היא לשוב מטה במעגל לעבר בנייה מחדש.
בגיל 36, קרי רשמית חווה הכל בקריירה. את רגעי האושר הרבים יחליפו תחושות תסכול וקושי, כפי שהחל לחוות בעונה שעברה. קליי תומפסון, הספלאש בראדר המיתולוגי, עזב. התפוקה של דריימונד גרין יורדת, אנדרו וויגינס שקוע במחשבות שלא קשורות לכדורסל ומי שהיה אמור לקחת צעד קדימה, ג'ונתן קומינגה, תוהה פעם בעונה האם לעבור בטרייד.
הווריורס הפכו לספינה שוקעת שמסרבת לשקוע. הרצון להישאר תחרותיים וגם לבצע חילופי דורות עלה בתוהו ובעונה שעברה, לראשונה מאז הגעת גרין, הקבוצה לא עלתה לפלייאוף כשהוא, קרי וקליי בריאים. גם בגיל 36, קרי ייכנס לעונת 2024/25 כשהכל על הכתפיים שלו, אבל גם עם סימן שאלה גדול.
גיבור הנבחרת הלאומית, שלעיתים לא הזכיר את עצמו בטורניר האולימפי, הוכיח שמדובר עדיין בשחקן שיכול להשפיע על הליגה, אבל הוא צריך שיתוף פעולה וסגל שמתאים להביא לו טבעת חמישית בקריירה. את הדבר הזה, עם כל הכבוד לחיזוקים באדי הילד וקייל אנדרסון, הוא לא יקבל בווריורס.
יכול להיות שקרי הלך לאיבוד בתוך הנאמנות. בליגה שמאז הקורונה מקדשת מורשת יותר מכל דבר אחר, הבחירה להאריך חוזה בגולדן סטייט חוסמת אותו למעבר עד 2027. בשיקולים שלו, הכסף (62.6 מיליון דולר בגיל 39) גובר על הטבעות והגביעים.
מצד שני, אותה נאמנות יכולה לקחת את המורשת שלו למקום אחר. בעידן של היום, רדיפה אחרי טבעת של כוכבים גדולים בזויה יותר בתפיסת דעת הקהל מאשר נאמנות לסמל וניסיון לזכות באליפות עבור האוהדים שלך, גם אם זה נראה לא אפשרי. קרי עשה זאת ב-2022, עם קליי הנוקם ו-וויגינס המתקמבק. לסיים בה את הקריירה זה צעד מתבקש.
אבל השנה הנוכחית נראית אבודה יותר מאי פעם. שיתוף הפעולה בינו לבין לברון ג'יימס, ילידי אקרון, בפריז הצית את הדמיון וגרם לנו להאמין שזה אפשרי גם ב-NBA, אבל כל אחד מהם נאמן למשהו אחר בקריירה - לברון למשפחתו, קרי לקבוצתו. אותה נאמנות, בין היתר, הובילה לנפילת טרייד שהיה שולח את ג'יימס לווריורס, ובמקביל מונעת מלוס אנג'לס לייקרס לבקש את קרי, שהצהיר כי הוא מקווה שהם יצליחו לשחק שוב יחדיו.
בהסתכלות רחבה, אפשר להבין את הבחירה של קרי לנוח עד לסיום הקריירה. זה עידן שבו הכל משתנה. יום אחד קווין דוראנט בברוקלין נטס משתף פעולה עם ג'יימס הארדן וקיירי אירווינג, שלושה מגדולי העשור וחצי האחרונים ב-NBA, ויום למחרת דוראנט בפיניקס סאנס, קיירי בדאלאס מאבריקס והארדן בלוס אנג'לס קליפרס עם קוואי לאונרד, שבכלל לקח אליפויות עם סן אנטוניו ספרס לפני עידן גולדן סטייט ועם טורונטו ראפטורס בסיום עידן גולדן סטייט.
המרדף המעייף, גם לנו הצופים וגם להם השחקנים, מתיש. קובי בראיינט חלק חמישייה ב-2014 עם ג'רמי לין, אייברי בראדלי, קרלוס בוזר הוותיק וג'וליוס רנדל הרוקי. האם זה שונה יותר מדי מברנדין פודז'מסקי, גרין, קומינגה וקוון לוני? ברגע שהשגת הכל, הנאמנות לסמל חשובה יותר מעוד טבעת.
קרי הצהיר שהוא ווריור לכל החיים ואם לא יקרה משהו קיצוני בעונה הבאה בזו שאחריה, לא תהיה טבעת חמישית. הוא הציל ספינה טובעת, הפך אותה ליאכטה היוקרתית בתבל ושקע יחד איתה בחזרה. את המחיר האישי שהוא משלם כעת על הנאמנות שלו למועדון אף אחד לא יזכור לשלילה. בעצם, אולי האצבע של לברון תהיה זו שתזכור, וגם זו של קרי עצמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו