רשימת הספורטאים שנחשבו בשלב כזה או אחר בחייהם ל'דבר הגדול הבא' ולא מימשו את הפוטנציאל ארוכה בשביל שהמוח האנושי, או אפילו בינה מלאכותית, יכולה להכיל ולזכור. בין אלן חלילוביץ' שסומן כליאו מסי הקרואטי ועד לגרג אודן שהחל להיפצע עוד לפני ששיחק כדורסל, ישנה סקאלה נוספת של ספורטאים – כאלו שמימשו את הפוטנציאל וכבשו את האולימפוס, אבל נפלו בצורה טראגית לקריירה שלא הגיעה להם.
ההבדל בין ספורטאים כאלו, כמו לדוגמה אלשנדרה פאטו שכיכב במילאן, לדריק רוז, הוא אורך הקריירה. על החלוץ הברזילאי שחורר רשתות באירופה אף אחד לא שמע אחרי הפציעות שהחלו ב-2011, לפחות לא בהקשר חיובי. על רוז, שנפל על הפרקט באותו ערב של ה-28.4.2012 במשחק הראשון של הפלייאוף, הכל היה חיובי.
מבחינת חובבי ה-NBA, או הכדורסל בכללי, יום חמישי האחרון היה סוג של יום אבל. לא מדובר באגדה שפרשה, אולי יותר דומה לפרישה של וינס קרטר – אתלט שירד ברמתו והחליט לנצל עד תום את הקריירה שלו – אבל התחושה הייתה סוג של סוף עידן, או לפחות סגירת החלונית בראש שעדיין פתוחה מ-2009 שכבר שמה את רוז בסוג של הר ראשמור של הגדולים ביותר. מה שמוזר זה שהוא באמת נמצא בהר שכזה, אבל עם כותרת אחרת – מי שהיו יכולים להיות הגדולים ביותר.
כי רוז באמת היה יכול להיות כזה. למרות שאולי לא הראה זאת במספרים מדהימים, האתלטיות ויכולת הסיום ליד הטבעת הציתה את הדמיון. זה היה משהו ששנים לא נראה – רכז טהור שנע באוויר ולוקח יחד איתו את כל הקבוצה למעלה. הוא עזר לשחקנים כמו לואל דנג, ז'ואקים נואה וטאג' גיבסון להיראות כמו כוכבים בשני צידי המגרש וגרם לרובנו לחשוב, אפילו רק לרגע, שהוא יכול לנצח את מיאמי היט של לברון ג'יימס.
הפסקה האחרונה, שבמקרה יצאה כרביעית, מסמלת את העונה האחרונה של רוז בה חלמנו על תסריט כזה. רוז היה אמור להיות באותה סקאלה כמו קווין דוראנט, סטף קרי ודוויין וייד. ואם לא הם, אז לפחות כרמלו אנתוני. שמות הזויים להשוות לרוז, אבל אפילו לא מדובר בדעה לא פופולרית. אותו רצון להישאר על הפרקט בדקות הסיום הלא רלוונטיות מול פילדלפיה התבררו כטעות הגדולה ביותר בקריירה שלו, ואולי בפספוס הגדול בתולדות ה-NBA.
שמות כמו ברנדון רוי ישר עולים לראש כשמדברים על שחקנים מוכשרים שדעכו בעקבות פציעות, אבל רוז לא מאוד כזה. ממוצעי קריירה של 17.4 נקודות על 5.2 אסיסטים, לא יותר מדי רחוקים מעונת ה-MVP שלו, לאורך 15 עונות, זה קריירה ש-99% מהשחקנים היו חותמים עליה.
גם אחרי אותו קרע ברצועה הצולבת עדיין היה מדובר בשחקן אקספלוסיבי שהשאיר את קהילת האוהדים שלו מרוצה, או לפחות חולמת, בין אם זה היה בשיקגו בולס עליה גדל, או בניו יורק ניקס, שם האוהדים דרשו במהלך משחקים מתום ת'יבודו לתת לו לשחק.
בסוף אוקטובר 2018, אחרי שנה שבה נע בין פציעות לספסל, הוא עלה לראשונה בחמישייה של מינסוטה טימברוולבס והחזיר עם שיא קריירה של 50 נקודות ב-19/31 מהשדה. את אותו משחק לא רק הוא סיים בדמעות, אלא כל אדם שעקב אחרי הקריירה שלו. פתאום ראינו מה היה יכול לקרות אילולא אותה פציעה ארורה, או החלטה ארורה להישאר על הפרקט שש שנים לפני כן.
וזה לא שהקריירה שלו התרוממה מאז, אבל המעריצים זוכרים הכל. במקרה שלו, לא היה משהו רע לזכור, אלא משהו עצוב. המורשת שלו היא לא של נבל, אלא של גיבור על שנפל. קצת כמו וולברין שמת ב'לוגאן' ושב ב'דדפול' להופעה שאולי הייתה האחרונה שלו, אבל נכנסה לפנתיאון מהסוג ששווה דוקו בנטפליקס ביום מן הימים על מאחורי הקלעים.
במחשבה לאחור, הפרישה של דריק רוז אירונית, או לפחות סוגרת מעגל. הוא היה יכול לשחק עוד שנה ב-NBA, או לעשות את המעבר לאירופה או למזרח, אבל בחר שלא לחזור לפרקט. בניגוד לאותו בחור צעיר שרצה להשיג טריפל דאבל ונפצע בסגנון איקרוס, רוז הבוגר החליט להפסיק לרדוף. הכדורסל עדיין מעניין אותו, אבל יותר מעניין אותו לראות מי הוא בלעדיו.
ואולי גם מעניין לראות אותנו בלעדיו. סיפור ה'מה אם' הגדול אולי בתולדות הכדורסל, לפחות מאז ביל וולטון, הגיע לסיומו, אבל זו לא הסיבה המרכזית שאנחנו אוהבים אותו. הוא העניק תקווה לאותם שחקנים מוכשרים שהקריירה נקטעה להם באמצע השיא וסימן לחיוביות ואופטימיות בתוך עולם שנוהג להבליט את הטוב והרע. הוא כנראה ה-MVP היחיד שלא ייכנס להיכל התהילה של הכדורסל, אבל יקבל טקס מרגש בשיקגו אחרי הפרשת גופייה מספר 1 המזוהה איתו. אגדה שלא הייתה באמת.
