לפני הטורניר היה מי שהשווה את נבחרת ארה"ב ל"דרים טים" של 1992. סבטיסלאב פסיץ׳ מאמן סרביה הגדיל ואמר שזו הנבחרת הכי טובה בכל הזמנים. תם הטורניר האולימפי ואפשר לומר שני דברים: זו בטח לא ה"דרים טים", אבל לארה"ב יש עדיין את הסופרסטארים שיעשו את ההבדל.
ב-1992 ארה"ב של מייקל ג׳ורדן, מג׳יק ג׳ונסון ולארי בירד דרסה את כולם והשאירה אבק לכל נבחרת. בסוף המשחק שחקני היריבות ביקשו חתימות מהכוכבים הגדולים. ארה"ב מודל 2024 נאלצה להתאמץ מאוד בחצי הגמר והגמר כדי לזכות בזהב.
זה כבר לא היה טיול בפארק, למרות שהיא העמידה את ההרכב הכי חזק שלה. הכדורסל האירופי סוגר פערים. הוא מתקרב וכבר לא מוריד ראש. מה שאין בו זה תופעות טבע דוגמת סטף קרי ולברון ג׳יימס. שניים שהכריעו שהמדליה תטוס לארה״ב.
ראינו איך צרפת יכלה להעמיד פיזיות מתאימה כדי להיות בתמונה ולקראת הסיום לסכן את היתרון האמריקני. אז הגיע סטף קרי עם 4 שלשות, חלקן מטורפות, והכריע את המשחק. אלה זריקות שגם השומר הכי טוב לא יכול לעצור.
סטף, הקלע הטוב בהיסטוריה, קלע בחצי הגמר והגמר 17 שלשות. אותם דברים אפשר לומר על לברון ג׳יימס שבגיל 39 ממשיך לשלוט ללא מיצרים. יש באירופה שחקנים גדולים, אבל אין שחקנים שהם מעל המשחק. זה ההבדל. אין באירופה אגדות מהסוג הזה.
הכדורסל האירופי והעולמי הראה לארה"ב שמה שהיה בעבר הוא לא מה שקורה בהווה. צריך להתאמץ כדי לזכות בזהב, להתאמץ ולהשתמש בכל הכלים שיש לה. היא צריכה להוציא מעצמה את הכל כדי לשלוט.
זה היה טורניר כדורסל גדול, אולי הכי איכותי שהיה אי פעם שמהווה בשורה גדולה לכדורסל. זה לא היה מופע יחיד של ארה״ב סטף ולברון. לצרפת, גרמניה סרביה, קנדה ואוסטרליה היה חלק גדול בחגיגה הגדולה הזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו