השוואה בין שחקנים שונים ששיחקו בתקופות שונות זה הדבר הכי בעייתי שאפשר לעשות. המשחק אחר, החוקים שונים, גם תנאי הבסיס שונים. לכן, כשניגשים לשאלת "מי הנבחרת הטובה יותר" בין נבחרת ארצות הברית למשחקים האולימפיים בברצלונה 1992 לזו של פריז 2024, צריך להתסכל על הנתונים עצמם בצורה היבשה ביותר.
אז אם ניקח את נקודות הפתיחה של שתי הנבחרות, נכון לזמן הנתון, ברור שהנבחרת של 2024 הרבה יותר טובה. בנבחרת של לפני 32 שנה כמות השחקנים שזכו בה באליפות עמדה על ארבעה (מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן). בנבחרת הנוכחית מדובר על שבעה (לברון ג'יימס, אנתוני דייויס, קווין דוראנט, דרק ווייט, סטף קרי, ג'ייסון טייטום וג'רו הולידיי). שניים נוספים, דווין בוקר ובאם אדבאיו, הגיעו לגמר ה-NBA. כל התשעה עשו זאת כשחקנים מרכזיים.
ה"דרים טים" ב-1992 הורכבה משחקנים שקרובים לשיא הקריירה שלהם בגילאי 29-30. שניים מהם זכו באליפות באותה הכעונה (ג'ורדן ופיפן), שני וטרנים שיחד ערכו 49 הופעות בלבד באותה העונה לפני שהגיעו לברצלונה (מג'יק ובירד) וכריסטיאן לייטנר, כוכב המכללות הגדול של דיוק שנבחר שלישי בדראפט של אותה שנה. בינתיים, בזו של 2024 יש שלושה אלופים מכהנים, שלושה וטרנים שעדיין נחשבים לפנים של ה-NBA והכוכבים הצעירים, אדוארדס והאליברטון, כבר הספיקו להוביל את קבוצותיהם לגמר איזורי.
שלא תטעו, אין פה כוונה לרגע להוריד מגדולת שחקניו של צ'אק דיילי. אתם מסתכלים היום על ג'ון סטוקטון כמלך האסיסטים והחטיפות של הליגה בכל הזמנים, על קרל מאלון כפעמיים MVP, על פיפן וג'ורדן כצמד הטוב אי פעם, על פטריק יואינג כאגדת ניו יורק ניקס וזה לא הסוף. על כולם אפשר לומר מה הם היו כשפרשו, אבל כאן, שוב, מדובר על הזמן הנתון.
באותו זמן נתון, הצמד של שיקגו בולס זכו באליפות שנייה ברצף אחרי שניצחו בגמרים את מג'יק ב-1991 ודרקסלר ב-1992. בארקלי, יואינג ומאלין, לצורך העניין, הגיעו שלוש פעמים כל אחד לחצי הגמר האזורי. הצמד של יוטה ג'אז הגיע פעם אחת לגמר המערב עד אז, בירד החל לדעוך, ג'ונסון פרש. ומי נשאר? לייטנר, שעדיין לא נכנס לליגה.
בהשוואה לכך, בסגל של 2024 בזמן נתון נמצאים מקומות 1 ו-8 בטבלת מלכי הנקודות של הליגה בכל הזמנים (לברון ודוראנט), מקום ראשון בכמות השלשות בליגה (קרי), חמישה שחקנים שונים שזכו בתואר ה-MVP של סדרת הגמר. למעט ה-MVP של 2023, ג'ואל אמביד, כולם עברו סיבוב שני בפלייאוף במהלך הקריירה, מה שאי אפשר להגיד על חצי מהסגל של 1992 באותה נקודת זמן. הרבה יותר מרשים, לא?
ה"דרים טים" היא על-נצחית, אבן הפינה בקפיצת המדרגה של הכדורסל, אבל צריך להתקדם. להצליח בטורניר חסר מתחרים ולקרוא לזה הצלחה גדולה מראה יותר על ניתוק מהמציאות וחיבור לאהבה העצמית האמריקאית. ב-1992 העולם היה יותר עסוק בלבקש מהם חתימות מאשר לשחק כדורסל, וזה ניכר גם על הפרקט.
פערי הרמות היו עצומים. כמות שחקני ה-NBA מחוץ לארצות הברית שהשתתפו במשחקים בברצלונה עמדה על שמונה. השנה, רק לאוסטרליה לבדה יש שמונה. כמות השחקנים הכללית מחוץ לאמריקה היתה נמוכה ברחבי הליגה הטובה בעולם ורק באותה תקופה באמת החלו להסתכל לכיוון העולם הגדול. בזמננו אנו, כל עונה מחדש נראית כמו שיא הגלובליזציה.
בבית של ארצות הברית, שנחשב לחלש ביותר על הנייר, נמצא השחקן הטוב בעולם (ניקולה יוקיץ'), שניים שנחשבו לשחקנים הטובים ביורוליג (בוגדן בוגדנוביץ' ו-ואסיליה מיצ'יץ') ועוד מספר רב של שחקנים לגיטימיים ברמות הבכירות של אירופה ושל ה-NBA. ב-1992, רק קרואטיה של דראזן פטרוביץ' וטוני קוקוץ' סומנה כמי שיכולה לאיים. מאז הכדורסל התקדם בכל רחבי העולם וגם באמריקה הבינו שלזכות בזהב בפריז הפך למשימה קשה מתמיד.
ב-1992, כל 15 השחקנים שנבחרו לחמישיות העונה ב-NBA היו אמריקנים. רק אחד מבין שתי החמישיות הראשונות, טים הארדוויי, לא נכנס ל"דרים טים". ב-2024 חמישיית העונה הראשונה מורכבת מסרבי (שנבחר ל-MVP), סלובני, יווני, קנדי ואמריקני. רוקי העונה צרפתי, שחקן ההגנה של העונה צרפתי, השחקן השישי בכלל מאיי הבהאמה.
ה"דרים טים" פירקו ב-68 הפרש את אנגולה, נבחרת שאפשר למשול ללוני טונס. במקום להילחם נגד החייזרים, ג'ורדן אסף אותם והשמיד את שחקני הליגה האנגולית, כך לפחות היתה התחושה. הפערים כל כך הצטמצמו שתוך קצת יותר מעשור הגיעו הפסדים ליוון וליטא, שאילצו את ארצות הברית להרכיב את ה"רידים טים" עם קובי בראיינט ב-2008
בפריז 2024 אין נבחרת שאפשר לומר עליה שהיא נמושה כמו אנגולה. הכדורסל הוא משחק עולמי, הפערים כבר הטשטשו וה"חייזרים", לפי התקשורת האמריקאית, הם מיוון וצרפת. היום כל נבחרת מפוצצת בכישרון, חצי מהשחקנים שיחקו עם או נגד לברון מספר פעמים ואת סטיב קר אפשר למשול לניק פיורי, שהרכיב את "הנוקמים" כדי לשמור על סדר בכדור הארץ.
גם אם זה לא ייגמר בזהב, או בפודיום, כל הנתונים מראים שזו הנבחרת הטובה ביותר שהגיעה לטורניר הבינלאומי האיכותי אי פעם. את ההילה של ה"דרים טים" אי אפשר לקחת, אבל צריך להפסיק לחשוב שפעם היה יותר טוב. אם אתם עדיין לא משוכנעים, תראו את העונה האחרונה של "Game of Zones" ביוטיוב ותבינו שגם באמריקה השתכנעו - הדור החדש טוב יותר. ושיהיה לשאר בהצלחה.
