כמעט בלתי אפשרי למצוא שחקן שמסמל מועדון. יש שחקנים היסטוריים, שחקני ספסל, שחקני חמישייה פשוטים, כאלו שנדדו בין קבוצות לאורך הקריירה, כאלו ששינו את המשחק, כאלו שזכו באליפויות ועוד אלפי דרכים שונות לתאר קריירה של ספורטאים, אבל את הקריירה של קווין דוראנט אפשר לתאר בדרך שייחודית כמעט רק לו – כמו ההיסטוריה של פיניקס סאנס.
רגע נחזור להתחלה. הסאנס הוקמו בשנת 1968 ושיחקו בה כמה מהשחקנים הגדולים שידע המשחק. צ'ארלס בארקלי, סטיב נאש שאקיל אוניל ועוד רבים וטובים. כמעט בכל עשור הסאנס היו אחראיים על לפחות רגע אחד ששינה בדיעבד את הליגה, בין אם זאת עם "המשחק הטוב בתולדות ה-NBA" בשנת 1976, דרך התקפת ה-7 שניות בהובלת נאש ואמארה סטודמאייר ועד לדומיננטיות בעונת 2020/21 עם כריס פול ודווין בוקר. לכאורה מועדון היסטורי, אבל כזה שהגיע לגמר שלוש פעמים והפסיד בהם 4:2, לא משהו ששווה לזכור.
דוראנט הספיק לראות ולחוות כמעט הכל. הוא זכה ברוקי העונה, היה חלק משמעותי בארבע קבוצות עם פוטנציאל התקפי היסטורי, לקח חלק באירועים מהחשובים והמשמעותיים של הליגה בשנים האחרונות, הסתבך בפרשיות מפוקפקות והצליח לטרפד את המורשת שלו פעם אחר פעם. אם נוריד את שלוש העונות ושתי האליפויות בהן זכה עם גולדן סטייט ווריורס, אליה הגיע אחרי שרשמה את העונה הסדירה הטובה בהיסטוריה, נגלה גמר אחד ב-12 שנה בו הפסיד 4:1. לא משהו ששווה לזכור.
אם נסכם את הכל, אפשר לשים את המועדון והפורוורד תחת מילה אחת: שבירים. בעונה הטובה בהיסטוריה של המועדון הם קלעו 27 נקודות במחצית של משחק 7 בבית בחצי גמר המערב. דוראנט? 11 זריקות במשחק המכריע מול דנבר בעונה שעברה. שניהם משנים ברגע שלא טוב, שניהם סבלניים עד למידה מסוימת. את נאש הם בחרו בדראפט, זרקו אחרי שנתיים רק כדי לראות אותו מתפתח לאולסטאר ולהחזיר אותו אליהם. דוראנט "נזרק" מגולדן סטייט רק כדי לראות אותם זוכים באליפות בלעדיו.
קשה להתחבר למותג "שביר". אנשים יאחזו ברגש, ברגע מסוים בו התאהבו ובתוך תוכם ידעו כי האכזבה קרובה. להיות שברירי זה לדעת שיש את הפוטנציאל, אבל כנראה שלעולם לא ימומש. זה לדעת שאפשר לעשות הכל בידיעה שלא יקרה כלום. זה להאריך חוזה לשחקן היחיד שמשחק עם הלב ולראות אותו נפצע ישר אחר כך (גרייסון אלן). זה לבקש טרייד כל שנתיים בגלל הפסד אחד כואב.
בסוף, השבריריות המאפיינת את דוראנט והסאנס היא זאת שמובילה כעת למפלתם. אולי בחודש יוני הטקסט הזה ייראה מופרך כשבוקר יחזיק את הגביע הראשון בתולדות המועדון, אבל יותר מציאותי לחשוב על פירוק החבילה. דוראנט ככל הנראה ייכנס לאחת מחמישיות העונה, אבל זו תהיה כניסה עצובה, כזו שתסמל רשמית את הפיכתו מאולסטאר למועמד לפרישה.
כל הקבוצות שהצליחו בשנים האחרונות, כאלו בלי לברון ג'יימס, הסתמכו על אסופת שחקנים מהדראפט בתוספת טרייד משמעותי אחד לקבוצה שרצה תקופה ארוכה. קוואי השלים את לאורי וסיאקם, הולידיי את יאניס ומידלטון, וויגינס את שלישיית גולדן סטייט וגורדון את שלישיית הנאגטס. אצל דוראנט תמיד היה עוד טרייד משמעותי. פעם זה הארדן, פעם זה ביל, בסוף אי אפשר לבנות אלופה אם הבסיס שלה לא קיים.
בפיניקס הנוכחית, שנבנתה מהר ככל האפשר תחת מאט אישבייה, רק דווין בוקר נבחר על ידי המועדון בדראפט. בשתי העונות בברוקלין? רק ניק קלקסטון שרד. אפילו במיאמי של תחילת העשור הקודם היו את האסלם, צ'למרס וקול. מה בסוף יזכרו מדוראנט של אחרי גולדן סטייט? שהוא קלע גדול שנעל נעליים גדולות מדי. הסאנס? ישמשו כמודל החדש לאיך לא בונים אלופה.
לא ברור מה יהיה במשחק מספר 3 הלילה (5:30), לא ברור האם מינסוטה טימברוולבס תמשיך לעשות כרצונה או שהסאנס בבית יחזרו כפי שקרה פעמים רבות לפני כן. בשלב הבא תחכה ככל הנראה האלופה דנבר, אחת הקבוצות המאיימות ששברה את השבריריות שלה בדרך לבניית שושלת בפוטנציה. את דוראנט ברור שמעניין לקחת עוד אליפות, לפחות זה מה שהוא מראה כלפי חוץ. האם אותנו זה מעניין? אחרי העונה הזו, לא בטוח אם מישהו יבחין בחסרונו, או בחסרון של הסאנס בתמונת הפלייאוף.
