בשנת 2018 דריימונד גרין הסביר בכנות בראיון בארצות הברית: "אם תיקח ממני את האש שלי אני עדיין אהיה שחקן לגיטימי ב-NBA, כי אני מבין כדורסל, אני מאמין בזה בכל ליבי. אבל אני אפילו לא אהיה קרוב לשחקן שאני היום".
ה"אש" שגרין מדבר עליה היא שהובילה אותו לארבע אליפויות עם גולדן סטייט ווריורס, ארבעה משחקי אולסטאר ובחירה לשחקן ההגנה המצטיין של הליגה הטובה בעולם ב-2017. אך האם אותה "אש" תגרום לו לסיים את הקריירה מוקדם מהצפוי ועם טעם מר?
בעשור האחרון גולדן סטייט ואנשי הצוות שלה דאגו לטפח את הנרטיב שגרין מצליח לאזן את עצמו ולא "חוצה את הגבול". והסיבה הייתה ברורה - ה"אש" של גרין עזרה לו ולקבוצה לנצח משחקים. הוא הצליח לעשות על הפרקט דברים שלשחקנים אחרים אסור לעשות, ובכל זאת להישאר עליו עד לסיום המשחק בלי לספוג הרחקה. לכן גם כעת, אחרי שה-NBA השעתה אותו בפעם השישית בקריירה ועד להודעה חדשה, הווריורס ממשיכים לעמוד לצדו.
הג'נרל מנג'ר החדש של הקבוצה, מייק דאנליבי, הסביר אחרי התקרית האלימה האחרונה כי גרין "נמצא בנקודה בקריירה ובחיים שלו שבה יש צורך לסדר כמה דברים, ושהקבוצה אופטימית שהיא תצליח להפוך את המצב הנוכחי למשהו חיובי". אבל בניגוד לעבר, נדמה שהפעם הבעיה של גרין מול הקברניטים של הליגה גדולה יותר מתמיד. זו ההרחקה הרביעית של הפורוורד בשנת 2023, והשנייה בעונה הנוכחית.
אז למה אתה עצבני?
אין ספק שה"אש" שגרין מדבר עליה הייתה הכרחית בדרך שלו להפוך לאחד השחקנים הכי משמעותיים בדור האחרון של הכדורסל. אבל נדמה שככל שהוא הלך והתבגר ואיבד את האתלטיות שהייתה לו בתחילת הקריירה, ה"אש" הזו גברה עוד ועוד, והפורוורד כבר לא מצליח לשחק על הגבול הדק הזו באמנות שאפיינה אותו בעבר.
נכון, גרין אף פעם לא היה אתלט כמו קווין דוראנט או לברון ג'יימס, אבל היתה לו את היכולת לשמור על שחקנים כמעט בכל עמדה ולרוץ את המגרש מצד לצד. וכשהיכולת הזו נעלמת אט אט, נדמה שחוץ מחוכמת המשחק שתמיד תאפיין אותו, לפורוורד נשאר הרבה פחות מה למכור מלאחרים. ומדוע אצלו זה כל כך בולט? כי בניגוד לכוכבים רגילים ב-NBA שמגיעים לגיל מאוחר וממשיכים להצליח, גרין הוא כדורסלן הרבה פחות מוכשר.
הוא אף פעם לא היה קלעי גדול כמו סטפן קרי או מוסר ענק כמו כריס פול, שגם בגיל מבוגר יותר, התכונות שלהם על המגרש משאירות אותם רלוונטיים. בכלל, כשמסתכלים על הנתונים הפיזיים והפוטנציאל של גרין בשנת 2012, אז נבחר בסיבוב השני של הדראפט, מדובר על אחת ההפתעות הגדולות בתולדות הליגה.
במרץ הקרוב הוא יחגוג 34, וכדי להאמין שהוא יכול להפוך בשלב הזה של הקריירה לשחקן טוב יותר, או לחלופין לבן אדם "רגוע" יותר, צריך להיות מאוד אופטימיים. לסיים כך את הקריירה נראית כמו אופציה רעה מאוד גם עבור השחקן וגם עבור הקבוצה. כי למרות הרבה רגעי שפל, דריימונד חתום עם גולדן סטייט גם על לא מעט רגעים גדולים, ואקורד סיום שכזה ישאיר "כתם" לא רק על הקריירה של השחקן, אלא גם על השושלת המפוארת של הווריורס.
השאלה שצריכה להישאל היא: אם ישוב לשחק עוד העונה, האם הוא באמת יצליח לשקם את המורשת שלו? האם לא נראה אותו שוב מסתבך באירועים אלימים שלא קשורים לכדורסל? נדמה שאף אחד לא באמת יכול לענות על השאלה הזו, אפילו לא דריימונד בעצמו.
