יש כל כך הרבה נגטיביות בעולם. ואנחנו החלטנו הפעם פשוט לזרום. אז ימים בודדים לפני פתיחת עונת ה-NBA - עונה בה הליגה תמשיך לנסות ללכת על הקו הדק שבין שיפור לשימור עם חוקים חדשים, טורניר אמצע עונה, שינויים נוספים אולי לפורמט האול סטאר, וכל יתר הטרוניות על מנוחת כוכבים, טאנקינג, ויתר מריעין בישין בזעיר אנפין (כי הכל, אתם יודעים, מתגמד בימים אלה) - הכנו לכם רשימה שכולה טוב:
10. לוקה דונצ׳יץ׳, דאלאס מאבריקס
מה הוא עושה פה? אוקיי, תנשמו רגע. יש הרבה מאוד דרכים לדרג רשימה שכזו. ואם תמשיכו לקרוא אתם תבינו יותר ויותר מה הייתה המתודה כאן (הייתה מתודה, נשבעים). אבל חשוב לומר - זו לא פשוט רשימה של שחקנים שנחשבים ״שנואים״. כי אז היו פה דריימונד גרין ורודי גובר ודילון ברוקס. ובטח שקווין דוראנט. אז מה זו כן? זו רשימה של שחקנים שלחלוק איתם את הפרקט, כשהם בקבוצה שלך, זו בגדול חוויה מתסכלת, מעצבנת, מבלבלת, מתישה, שמוציאה את הרוח מהמפרשים.
אה, הא, אני מרגיש אתכם צועקים שוב ״אז מה לוקה עושה כאן?״. ובכן, כשמסתכלים על כמה הוא מחזיק בכדור (אחוזי ״שימושיות״ אסטרונומיים של 37.6%) - תוצאה של המון זריקות והרבה מאוד איבודים - על כמה מהסלים שהוא קולע אינם מגיעים מאסיסט (84.7%), על תרומה הגנתית מפוקפקת, ואפילו על הנתון החמקמק של ״כמה הוא עושה את האחרים טובים יותר״, ובכן, מקומו של לוקה אפילו גבוה יותר ברשימה. הסיבה שהוא ״רק״ 10 היא כי הוא בכל זאת שחקן טופ5 בעולם כרגע.
9. ג׳יימס הארדן, פילדלפיה 76 (בינתיים)
״מורו ורבו״ של לוקה אמנם כבר שחקן הרבה פחות משפיע ומשמעותי משהיה בעשור החולף, ולכן בקטגוריות כמו ״שימושיות״ ואפילו זריקות למשחק הוא כבר לא קטסטרופה כמו שהיה. אבל על מה שהוא איבד בנתונים יבשים הוא מכפר בהתנהגות על ומחוץ לפרקט. כבר 5 שנים שהקבוצות שהוא מוביל מאכזבות, לרבות הכישלון הקולוסאלי בברוקלין, ולהארדן מניות בכורה בפדיחות הללו.
8. בן סימונס, ברוקלין נטס
מהרבה בחינות, דווקא סימונס הוא היוצא מן הכלל ברשימה הזו. כי כשחקן על הפרקט - מלבד נטייה מטריפה *לא לזרוק* כשהוא יכול וצריך, סימונס הוא שחקן שמאוד היית רוצה לצידך על הפרקט. עם ראיית משחק מעולה, יכולת מסירה נדירה ונכונות גבוהה לשתף ולהניע את הכדור. בנוסף, הוא גם שומר עילאי שיכול ואוהב לשמור אפילו חמש עמדות במשחק אחד. הבעיה היא שאם הוא איתך בקבוצה, בעיית הזמינות שלו - 157 משחקים ב-4 העונות האחרונות - הופכת תמיד לבעיה של הקבוצה כולה.
7. קיירי אירווינג, דאלאס מאבריקס
מבחינת הנתונים היבשים, אירווינג בהחלט ראוי להילקח בחשבון לרשימה שכזו. אבל, כרגיל עם אירווינג, את הסיפור אף פעם אי אפשר לספר רק עם מספרים. בין עולם שטוח לחיסונים לתמיכה בגופים המזוהים עם טרור, וכן, גם להבטחות שלא מימש ולרצף של אכזבות קבוצתיות בשנים האחרונות, יש מספיק סיבות לא לרצות שדווקא הוא יהיה ה״כוכב״ לחלוק איתו פרקט.
6. ראסל ווסטברוק, לוס אנג׳לס קליפרס
בדומה להארדן, לא מדורג גבוה יותר רק כי הוא כבר כל כך מעבר לשיא - אז הוא משחק פחות דקות, זורק פחות זריקות. אבל גם כיום, אפילו כשחקן ספסל, רק תן לו דקות ואת הכדור, ובראש שלו הוא עדיין השחקן הכי טוב בעולם. לא בדיוק מה שצריך כדי לייצר ניצחונות.
5. טרי רוז׳יר, שארלוט הורנטס
מעכשיו ועד סוף הרשימה יהיו פה כמה שמות קצת פחות גדולים. אבל זה חלק מהעניין. כי בזמן שהם לא שמות גדולים, הם עדיין מקבלים המון כסף, משחקים המון דקות, לוקחים המון זריקות, ותורמים בסך הכל מעט מאוד לניצחונות. במלים אחרות, אם הם בקבוצה שלך, בתפקיד מרכזי, אתה - אתם - בצרות. 41% ניצחונות ב-4 עונות בשארלוט, תקופה בה אף שחקן הורנטס לא זרק יותר ממנו לסל, כבר מזמן השכיחה את ימיו המוצלחים בתור המחליף של קיירי בבוסטון.
4. קווין פורטר ג׳וניור, אוקלהומה סיטי (בקושי)
שום דבר ב-3 העונות הראשונות שלו בליגה לא הצדיק את זה שבעונה החולפת הוא יקבל 34 דקות למשחק ויזרוק 15 פעמים לסל בממוצע. אבל יוסטון הייתה כל כך עמוק בניסיון שלה להפסיד כמה שיותר, שהיו אנשים שחשבו שזה הגיוני לשחרר לו ככה את הרסן. התוצאות - אחוזים לא מרשימים, איבודים, וטונות של הפסדים, כמובן, היו לבד יכולים להצדיק כניסה לרשימה. ואז באו החשדות לתקיפה, והטרייד בו עבר בגדול בשביל שום דבר. אם איכשהו הוא יהיה חבר שלך לקבוצה בעונה הקרובה, אולי כדאי להגיש בקשה לטרייד.
3. קייל קוזמה, וושינגטון וויזארדס
רק 20 שחקנים זרקו יותר למשחק ממנו בעונה שעברה. רק 5 קלעו באחוזים פחות טובים. רק 2 קלעו פחות נקודות. בנוסף, הוא שומר חלש מאוד. ואיכשהו, מצליח גם לאבד 3 כדורים למשחק - מעמיד יחס גרוע של 1.2 אסיסטים לאיבוד. העובדה שהוא בכל זאת מקבל 35 דקות למשחק, בקבוצה שלא מנסה לעשות טאנקינג מכוון, היא עדות עד כמה מצב הוויזארדס גרוע. ועוד לא סיימנו איתם.
2. טרה יאנג, אטלנטה הוקס
בתקופות אחרות של הליגה, אין שום סיכוי שרכז של 10+ אסיסטים למשחק היה נמצא כל כך גבוה ברשימה שכזו. אבל זה בימים בהם תפקיד הרכז היה אחר לגמרי. אבל יאנג, שיש בו לא מעט אלמנטים חיוביים, אמנם מעמיד מספרים שמתכתבים עם ההיסטוריה של הליגה. אבל למרות הנקודות והאסיסטים, וסגל עם לא מעט כשרון סביבו, ואפילו כמה רגעי פלייאוף זכורים - בסוף עסקינן בבחור שקשה לו מאוד לשחרר את הכדור, שקולע באחוזים מחרידים, ושאיננו אפילו מוסר מצטיין. כמות האסיסטים היא בעיקר תולדה של שיטה ריכוזית להחריד, שבסופו של דבר מורידה את התקרה של הקבוצה. העובדה שהוא יישאר האלפא של כל קבוצה בה יהיה בשנים הקרובות, לצד הגנה מזעזעת, הופכת אותו אולי לאלפא הכי פחות כדאי בליגה.
1. ג׳ורדן פול, וושינגטון וויזארדס
אמרנו ״אולי״ - כי בכל זאת, ג׳ורדן פול קיים. בחור שגם כמה שנים טובות לצד סטף קרי לא הצליחו לרסן לו את שגעון הגדלות. אדרבא - דווקא בגלל שנתן שם המון רגעים גדולים, ואז גם חוזה עצום, הוא איכשהו יצא משם משוכנע שהוא סוג של סטף בעצמו. עצוב כמה זה רחוק מלהיות האמת. קבלת ההחלטות שלו איומה, הביטחון העצמי מוגזם, הרצון למסור ברצפה, ההגנה לא קיימת. והוא הולך כנראה להיות השחקן המרכזי של הוויזארדס השנה. יאייקס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו