נתחיל מהסוף. ה-NBA היא ליגת הכדורסל הטובה בעולם, עם השחקנים הטובים בעולם. עכשיו, כשהוצאנו את הדיון הזה מהמשוואה, בואו נדבר על הביקורת של נואה ליילס (אצן אמריקני) שיצרה דיון סוער ברשתות החברתיות.
"I love the U.S... but that ain't the world!" ❌
— Eurosport (@eurosport) August 27, 2023
Noah Lyles throws shade at the NBA's 'world champions' 🏀👀 pic.twitter.com/BRCJagckcK
אגו. האמריקנים בטוחים שכל עולם הכדורסל מעריץ את האדמה עליה הם דורכים, וזה כבר לא בדיוק ככה. שיחקתי עם המון אמריקנים בקריירה, ורובם נותנים את התחושה שהם באו ללמד את הילידים לשחק כדורסל ביבשת לא מפותחת.
אני מניח שזה מגיע גם מהמסרים שיוצאים מהצוות המקצועי וההנהלה, אבל זה כבר לטור אחר. המשפט של ליילס, נגע בדיוק בנקודה הרגישה של האמריקנים סביב הכדורסל המודרני - שיש מצב, שהם לא הכי טובים.
מציאות. שלושת המועמדים המובילים ל־MVP ב־NBA העונה לא מקומיים (ניקולה יוקיץ', ג'ואל אמביד ויאניס אנטטוקומפו). כשלוקה דונצ'יץ' פירק את אירופה עם חלב על השפתיים, בארה"ב היו סקפטיים לגבי היכולת שלו להתמודד עם הפיזיות והאתלטיות בליגה הטובה בעולם.
במספר ראיונות, לוקה, יאניס ויוקיץ' הגדירו את אירופה כ"קשה" יותר מה־NBA. אם זה לא מספיק, רק לפני שנה יצא לאקרנים הסרט Redeem Team"", על הנבחרת האמריקנית שהוקמה אחרי ההפסד ליוון בגמר אליפות העולם ב־2006, אולי סטירת הלחי הגדולה ביותר בהיסטוריה של הכדורסל בארה"ב, ועל המסע להחזרת הכבוד והיוקרה שנתיים אחר כך באולימפיאדה בבייג'ינג. תחברו הכל יחד ותבינו למה אותו ציטוט ייצר כל כך הרבה רעש.
חזרה לאליפות העולם הנוכחית, האמריקנים פירקו (כמעט) כל מה שזז בטורניר וכל הפרשנים קצת נרגעו. ואז הגיעה גרמניה. נבחרת קשוחה, מאוזנת, שרצה שנים יחד. הנבחרת הכי טובה בטורניר. הגרמנים הזכירו לאמריקאים את מה שהם שכחו ב2006: כדורסל נבחרות זה עולם אחר. כדורסל אירופאי זה חיה אחרת.
"World champions of what?", שאל ליילס באותו ראיון ויראלי, שאחרי ההפסד לגרמנים חזר כמובן שוב לכותרות. כן, הפערים בין הכדורסל האמריקני לאירופי כבר לא כל כך גדולים, אבל הם עדיין ישנם.
הפסד של נבחרת אמריקנית בטורניר עולמי, לא ישנה את העובדה שבהיצע של שחקנים ברמות הגבוהות - אין לאמריקנים תחרות. הרי כל שחקני נבחרת ארה"ב הם אמנם "B LIST" ומטה במונחי NBA - אבל רובם, אם היו משחקים באירופה, כוכבי על.
בעיני ההפסד הזה הראה בעיקר שיוקיץ', לוקה ויאניס צודקים. אכן באירופה קשה יותר. המגרש קטן יותר, הריווח קטן יותר, הכל יותר טקטי וחולשות של שחקנים בולטות יותר.
האמריקנים קוראים לזה "to expose" - זאת אומרת לחשוף את החולשות של אותו שחקן. ב־NBA לא מרגישים את זה עד הפלייאוף (ד"ש להארדן), באירופה גם במשחקי ליגה אם אתה לא יכול לקלוע מבחוץ כנראה יחכו לך בצבע. תשאלו את יאניס.
לכן הפלייאוף ב־NBA מפריד בין הגברים לילדים, כנ"ל על טורניר נוקאאוט באירופה. לא סתם פתאום ״כוכבי״ NBA כמו אר ג׳יי בארט וברנדון אינגרם נראים כל כך מוגבלים ואבודים. תוסיפו לכך את העובדה ששחקני NBA יכולים להעביר קריירה שלמה בלי לשחק משחק נוקאאוט (GAME 7) שמביא איתו קשיים ולחצים מנטלים שונים בהרבה, בעוד שבאירופה ההשפעה של יותר משחקים על עונות שלמות גדולה יותר בגלל שיטת המשחקים וכמות הקבוצות.
ובכל זאת, למרות ששיטת אליפות העולם או האולימפיאדה, והצמיחה המתמדת בכישרון העולמי מצמצמים את הפערים בין ארצות הברית לשאר העולם, אין עוררין לרגע באיזו ליגה משחקים השחקנים הטובים בעולם והקבוצות הטובות בעולם.
אז נכון, דנבר היא לא ״אלופת העולם״ אבל ברור לכולנו מה תהיה התוצאה אם תשחק נגד ריאל מדריד נכון? מצד שני, כנראה שגם המשחק הזה ייגמר איכשהו עם סל ניצחון של סרחיו יוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו