בשבוע הראשון של המשחקים ב־NBA נרשמו הופעות אישיות של 30 נקודות או יותר, בכמות השווה ליותר מ־80 אחוזים מהמשחקים. השוואה זריזה לעונות מקריות מדורות קודמים מראה שהמספר הזה כמעט הוכפל. כן - 30 נקודות, מה שהיה פעם הגולד סטנדרט לתצוגה אישית של הצטיינות ייחודית, הפך לסטנדרט בליגה שבה רבים, מלוקה דונצ'יץ' ועד ניקולה יוקיץ', אומרים שקל יותר לקלוע מאשר באירופה.
כשכולם שיחקו בין שלושה לחמישה משחקים, תשעה חבר'ה עומדים על ממוצע של לפחות 30 נקודות למשחק (בראשות 36 של לוקה ויאניס) - וזה רשמי ומוחלט: האינפלציה המשוגעת בנתונים אישיים חזרה להשתולל.
זו אינפלציה שבמקצתה קשורה לכמות הכישרון בליגה, אך ברובה הגדול - היא תוצאה ישירה של שינויי חוקה ואכיפה, שבתורם הובילו גם לשינויי סגנון ולהקצנת האינדיבידואליזם. היא החלה להתפוצץ בסביבות 2014, ונראה היה שדעכה מעט עם אכיפה קפדנית יותר מצד השופטים בתחילת העונה שעברה.
אבל זו התפוגגה לחלוטין בזריזות - גם בגלל תלונות מצד כוכבים בליגה - והנה אנחנו שוב באותו המקום, אולי אפילו בנקודה קיצונית יותר מאי-פעם.
ולמה זה חשוב? הסיבה הראשונה היא שבדומה לשנות הסטרואידים בבייסבול, לכדורגל משנות ה־30 או ה־50 ולפוטבול בעידן אִתרוג הקוורטרבק - תקופות כאלה "הורסות" את היכולת שלנו להשתמש בנתונים אישיים כדי לנהל את דיוני ה"גדול ביותר אי-פעם", וזה מבאס.
הסיבה השנייה היא פרספקטיבה. כי כשרואים כיצד כישרונות שרחוקים מלהיות היסטוריים - כמו דיארון פוקס, שיי גילג'ס אלכסנדר, דונובן מיטשל, פסקל סיאקם, קווין פורטר ג'וניור ואחרים - שותפים להעמדת מספרים היסטוריים, אי אפשר לא להבין שכשמסתכלים על ה־NBA דרך הפריזמה של נתונים אישיים, כולנו צריכים להחליף מספר במשקפיים. ואין שחקן שמייצג את זה בשנים האחרונות יותר מאשר ראסל ווסטברוק.
מכתים את רשימת הגדולים
זה תמיד היה נכון לגביו. גם כשהוא העמיד 16-5-6 בשנתיים הראשונות שלו - מספרים טובים יותר משל גארי פייטון בעונת האולסטאר הראשונה שלו; גם כשהוא נתן 23-5-7 בארבע השנים הבאות - מספרים השווים לאלה של דריק רוז בעונת ה־MVP שלו; גם כשהוא התפוצץ ל־28-7-9 כשקווין דוראנט החמיץ את רוב עונת 14/15 - נתונים של לארי בירד בשיאו; וכן, גם כשהוא עלה עוד שלב עם עונת הטריפל־דאבל הראשונה שלו אחרי שדוראנט עזב - 32-11-10, מספרים חסרי תקדים בכל תולדות הליגה שהעניקו לו MVP לא מוצדק.
הרשימה נמשכת: 27-8-7 בעונה רעה ביוסטון; 22-11-12 בעונת מאזן שלילי של וושינגטון; ו־18-7-7 בעונה נוראית של הלייקרס אשתקד (יותר טוב מנתוני הקריירה של סקוטי פיפן). בכל שלב בקריירה שלו - ווסטברוק קיבל יותר כבוד משהגיע לו, "בזכות" מספרים מנופחים. מכיוון שהוא הסמן הקיצוני ביותר של תקופת אינפלציית הסטטיסטיקות. מכיוון שהוא - למרות מספרי אסיסטים גבוהים - לא יודע איך לשחק כדורסל קבוצתי. לא מסוגל ו/או לא רוצה להשתנות או להתפתח במילימטר כשחקן אם זה רק לטובת הקבוצה.
לפחות עם נתונים אישיים גרועים בפתיחת העונה הזו, היכולת ההרסנית והכדורסל הטיפש והאנוכי שהוא משחק כל הקריירה שלו מקבלים את הביטוי המספרי שהם ראויים לו. עכשיו רק צריך לחכות 23 שנים - לעונת ה־100 של הליגה ולחגיגות ה־100 הגדולות - כדי לתקן את המעוות, לעשות צדק היסטורי, להעמיד את המספרים המנופחים במקום הראוי להם, ולהעיף את ווסטברוק מרשימת הגדולים אי-פעם, זו שהוא מכתים כרגע.
תזכרו את זה, גם כשהוא יועבר בטרייד מהלייקרס לאיזו קבוצה אומללה אחרת, שתראה אותו, אתם כבר יודעים, נותן מספרים "טובים", בזמן שהיא רק מחכה ליום שהוא יעזוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו