צילום: נועה ארנון // גיא ניב. "חולם על הפעם הבאה שלי בג'ירו"

הרגע הקשה ביותר. "קטע מספר 20, אחד לפני האחרון. עד לשלב הזה כמובן שהיה קשה, אבל לא הרגשתי בסכנה של אי־עמידה בזמנים או חוסר שייכות, עד היום הזה. הגוף כבר לא רצה לתפקד, הרגליים לא היו איתי, זה היה יום של הישרדות נטו. מהעלייה הראשונה אחרי שמונה ק"מ ועד לזנב הגרופטו בסיום. זה היה היום הכי מאתגר פיזית, וגם המון מנטלית".

שיא הקריירה: גיא ניב מסכם את הג'ירו // צילום: ישראל סייקלינג אקדמי

לגרש את השדים. "איך שורדים? מסמנים יעדים קטנים ושמים לב לזמנים. ככה עוברים עוד עלייה. יש מלחמה של מחשבות חיוביות מול שליליות, זה בא בגלים וניסיתי להיאחז בעובדה שיש לידי רוכבים מנוסים. חשבתי גם על דברים שיסיחו את דעתי כמו 'אתה רוכב בדולומיטים, תיהנה מהדרך', לנסות לא להיות בכלל בתחרות".

לחיות בסרט. "הקטע שבו הכי נהניתי היה בעלייה לסן קרלו, הטיפוס הלפני אחרון בקטע ה־14. זה היה כמו בסרטונים שמריצים ביו־טיוב, נהר של אוהדים שמלווים את הרוכבים ודוחפים אותם תוך כדי רכיבה של 3 ק"מ. הרגשתי כאילו אני משחק באצטדיון ענק באנגליה. זו היתה חוויה מטורפת".

פגש גם כמה חבר'ה משלנו. "היו ישראלים כמעט בכל שלב, זה מאוד הפתיע אותי ולפעמים הדהים אותי. ראיתי דגלי ישראל לאורך כל הג'ירו. בקטע החמישי חיכו אב ובנו בגשם כדי לעודד אותי. הילד התרגש, אבל אני לקחתי ממנו אנרגיות כדי לעבור את היום".

הגיבורים שלו. "בקבוצה אבחר שניים: הראשון הוא ה'פרופסור', רובן פלאזה. אחרי כל מה שהוא עשה בקריירה וכל כך הרבה שנים הוא עדיין דוחף את עצמו ורוכב בתחרותיות מדהימה. בימים מסוימים הוא נלחם בבריחות, ובקטעים אחרים הוא חילק בקבוקים ועזר לכולנו.

"השני הוא כריס ניילנדס. הייתי משוכנע לפחות פעמיים במהלך הטור שהוא הולך הביתה. בין הקטעים 16 ל־18 הוא היה חולה מאוד, ושמענו כל הזמן בקשר איך המנג'רים מנסים לעודד אותו לשרוד את הקטע. ואז בקטע 17 הוא פשוט ריחף, היה מדהים וכמעט ניצח לנו את הקטע.

"מחוץ לקבוצה שלנו פרימוז' רוגליץ' הוא איש נחמד, בפלוטון הוא יכול לדבר איתך בלי אגו ובלי לתת תחושה שהוא סופר סטאר. חוץ מזה הוא גם הגיע לענף מאוחר אחרי שהתחרה בכלל בקפיצות סקי, קצת כמוני עם אופני השטח".

"פרופסור" פלאזה ומעריץ // צילום: נועה ארנון

הבין את מקומו. "ההבדלים בין קבוצת וורלד טור לפרו קונטיננטל (הדרג של אקדמי; א"ש) תמיד קיימים. זו אולי לא תחושת נחיתות, אבל לפעמים בפלוטון לא סופרים את הדרג השני או שהוא זוכה לפחות כבוד. תוך כדי המרוץ הרגשנו שאנחנו לגיטימיים מאוד בג'ירו. בקטע 18, כששלטנו בפלוטון, התנהגנו לגמרי כמו קבוצה גדולה".

עשה חיים. "הבוקר הכי טוב שלי היה באחד המלונות באזור הרי האלפים. קיבלנו גם מזג אוויר מצוין מול הרים מושלגים וארוחת בוקר בסגנון איטליה על גבול אוסטריה. היה אדיר שם".

וגם קצת פחות. "החלפת מלונות כמעט מדי לילה זו גם אחת החוויות הגדולות בג'ירו. הכי גרוע היה חדר שבו חיכיתי יותר משבע דקות למים חמים. לא בכל המקומות היתה שמחה וששון. חלק מהדברים הקשים הם הנסיעות, לא רק המרוץ עצמו. גם המעברים בין הקטעים מפרכים, מרחקי הנסיעה בין נקודת סיום הקטע למלון שבו נישן הלילה עמדו על חצי שעה עד שעתיים וחצי, כשלמחרת כמובן מתחרים בקטע חדש".

"החלפת מלונות כל לילה זה אחת החוויות הגדולות בג'ירו" // צילום: נועה ארנון

הקטע המעצבן שהוא לא ישכח. "אני עדיין מרגיש החמצה על קטע 15, הייתי קרוב מאוד להיות שותף לבריחה ששמרה על עצמה עד לסיום ועלתה על הפודיום. הצלחתי לברוח לפלוטון והיתה סיטואציה שהפסיקו לרדוף אחריי. בשלב הזה היינו משוכנעים שהבורחים יחכו לי כי אני לא מאיים עליהם, אבל היו עוד רוכבים שרצו להגיע לבריחה והעלו מהירות והרוכבים מקדימה לא לקחו צ'אנס והגבירו בעצמם. זה קרה אחרי 30 ק"מ בתחילת הקטע. היה נראה הזוי ששניהם יגיעו יחד עד קו הסיום אבל הפער שהפלוטון נתן להם, עד שהוא התחיל לרדוף, הגיע כבר ל־15 דקות".

ועכשיו לדבר הבא. "מחכים לי כמה ימי מנוחה, אבל כבר ביום ראשון אתחרה בלוגאנו, שווייץ, במרוץ חד־יומי. ב־15 ביולי אהיה באליפות ישראל נגד השעון, לאחר מכן אצא לטור בצרפת של ארבעה ימים, אחריו אליפות ישראל בכביש, ואחר כך נוכל לדבר על הפסקה אמיתית למנוחה מנטלית ולמילוי מצברים. ברור שאני חולם על הפעם הבאה שלי בג'ירו. אני רואה את עצמי רוכב בגרנד טור גם בשנת 2020, בשאיפה ובחלום שזה יהיה הטור דה פראנס, אבל עוד יש דרך ארוכה עד שאגיע לשם".