האמת הפשוטה היא שתקצר היריעה מלספר עד כמה תרמה העלייה מבריה"מ לספורט הישראלי. גלי העלייה הביאו וממשיכים להביא ספורטאים מצטיינים, שהישגיהם הניפו את דגל ישראל אל על והשמיעו את התקווה ברחבי העולם.את המדליה האולימפית הראשונה של הספורטאים העולים הביא הקיאקיסט מיכאל קלגנוב, שעלה ב־1996 מאוזבקיסטן והוא בן 22. קלגנוב היה פעמיים ברציפות אלוף העולם והספורטאי הישראלי שזכה במדליית הארד במשחקים האולימפיים בסידני 2000.
יואל רזבוזוב (40), שעלה בגיל 11 מהאוטונומיה היהודית בירוביג'ן שברוסיה, היה פעם סגן אלוף אירופה בג'ודו. "בפעם הראשונה שהנפתי את דגל ישראל בחו"ל, הרגשתי שאני מחזיר את התודה שלי למדינה שנתנה לי הזדמנות לייצג אותה ושאני שותף מלא שלה", אומר רזבוזוב, היום ח"כ בכחול לבן, "התרומה של עולי בריה"מ לספורט לא מסתכמת רק בספורטאים המצטיינים, שעושים לנו הרבה כבוד בעולם ולמעשה משמשים שגרירים נהדרים בעבור ישראל, אלא גם במאמנים שלהם, שהביאו את הידע ואת הניסיון שרכשו בבריה"מ, שהיתה אימפריית הספורט העולמית".
שטילוב. בפעם הרביעית במשחקים האולימפיים // צילום: יהושע יוסף
מעבר לידע ולניסיון, עולי בריה"מ גם הביאו תרבות ספורט, שמחנכת להישגיות חסרת פשרות כבר מהבית. יעקב טומרקין (27), השחיין הישראלי המצליח בכל הזמנים, יודע על כך דבר או שניים: הוא אמנם עלה מצ'ליאבינסק הרוסית בגיל שנתיים, אך גדל בבית לצד אמא אתלטית וסבא מטפס הרים. "בתרבות ובבית שגדלתי בהם היה ברור מהרגע שנולדתי שאהיה ספורטאי", הוא משתף, "אבל כשעלינו לישראל הגעתי לשחייה, כי אמא שלי פחדה שאני אטבע בים באשדוד, אז היא שלחה אותי לשיעורי שחייה", צוחק טומרקין.
"למה לא ראשון?"
טומרקין, שקבע את הישג השיא לשחיין ישראלי במשחקים האולימפיים בלונדון 2012, מוסיף: "אני מ'העלייה הצברית', מבין רוסית, אבל לצערי לא יודע קרוא וכתוב. בנבחרת הרוסית צוחקים עלי שאני בכלל לא נראה רוסי. אין לי מבטא או זיכרונות מרוסיה כי הייתי קטן, אבל המנטליות הרוסית היא דבר שמגיע מהבית, המנטליות הקלאסית שצריך תמיד להיות ראשון. כשלקחתי שתי מדליות כסף באולימפיאדת הנוער בסינגפור זו היתה הפריצה שלי. היתה התרגשות אדירה, אבל אמא שאלה אותי בטבעיות, 'למה לא ראשון?' זה כואב, אבל זה גם דוחף קדימה". לטומרקין, שישתתף השנה במשחקים האולימפיים בטוקיו, יצטרף במשלחת הישראלית גם המתעמל אלכס שטילוב (32), שגם הוא משקף את המשכיות התרומה של ילידי בריה"מ לספורט. זו תהיה הופעתו הרביעית של שטילוב במשחקים אולימפיים: עד כה היה הספורטאי לאלוף אירופה וזכה במדליות באליפויות העולם.
שטילוב, שעלה מטשקנט שבאוזבקיסטן עם משפחתו כשהיה בן 16, רכש את העברית שלו באולם ההתעמלות. "התעמלתי בנבחרת הנוער של אוזבקיסטן ולכן כשעליתי לארץ אחד הדברים הראשונים היה לברר איפה יש בישראל אולם התעמלות", הוא נזכר, "האווירה באולם היתה נעימה והקלה את תהליך הקליטה שלי בארץ ואת האינטראקציה עם אנשים בגילי". ויש לו רק רק מילים חמות לומר על הקליטה שלו: "הספורט הישראלי העניק לי קבלת פנים מאירה. אף פעם לא הרגשתי זר או שונה בישראל, וכשהתגייסתי לצה"ל כספורטאי מצטיין בכלל התחלתי לדבר עברית באופן שוטף. אני זוכר את הרגע שבו נחתי בישראל ומשרד הקליטה קיבל את המשפחה בהדלקת נרות חנוכה. בחג האחרון נזכרתי בכך והתרגשתי מאוד", מחייך שטילוב.
"הכי בבית"
האחרונה שהצטרפה ל"נציגות הסובייטית" במשלחת הישראלית, וגם היא אחת התקוות האולימפיות כחול־לבן, היא חנה קנייזבה־מיננקו (30), שעלתה מקייב לפני שמונה שנים. אז, בגיל 22, ורגע אחרי המשחקים האולימפיים בלונדון 2012, היא בחרה לעזוב את נבחרת האתלטיקה הלאומית של אוקראינה, שנחשבת לאחת החזקות בעולם בענף, ולעלות בעקבות האהבה. "העלייה לישראל לא היתה פשוטה בכלל", משחזרת סגנית אלופת העולם בקפיצה משולשת, "הגעתי לכאן אחרי משבר, כי סיימתי במקום הרביעי במשחקים האולימפיים בלונדון ובלי מדליה. תכננתי לעזוב את הספורט ולהקים משפחה. לא דיברתי מילה בעברית והייתי צריכה לבנות מחדש את דמותי במדינה זרה.
קנייזבה-מיננקו. הביאה איתה את המשמעת האוקראינית // צילום: רויטרס
"כשחזרתי להתאמן בארץ אמרו לי שאני מטומטמת שאני עושה את זה פה, כי בישראל אין תרבות ספורט והכל חפיף. אבל אני גדלתי עם משמעת קשוחה בפנימיית ספורט באוקראינה. כדי להיות שם, אתה מוכרח להיות הכי מוצלח שיש. אז קיבלתי החלטה: להביא את המשמעת החזקה מאוקראינה ולהצטיין פה. לא חיפשתי תירוצים, חיפשתי להצליח, והסביבה הישראלית חיבקה אותי על זה", מוסיפה שיאנית ישראל, "בהתחלה התפלאתי מהמנטליות שישראלית, שהיא מאוד מכילה וכל הזמן מעודדת 'יהיה בסדר'. היום? אני הרבה יותר מתחברת לזה. אפילו שמשפחתי נשארה באוקראינה ועדיין חוששת לי כל הזמן בגלל המצב הביטחוני, בישראל אני מרגישה הכי בבית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
