אמונה. אמונה בחלום, בעיניים של ילד, זה כנראה אחד הכוחות החזקים בעולם. מובן שהחלום של גיא הילד היה חזק ומשמעותי ביותר בסיפור הזה, אבל אני חושב שדווקא חלום של איש אחר הוא החלום ששווה להתעכב עליו בסיפור הזה ולתת לו את הבמה, ולאיש הזה קוראים רן מרגליות.
רן הקים את הקבוצה הזו בסוף 2014, אחרי שסיים את הפרק שלו כרוכב מקצועי ולא מימש את חלומותיו, אבל החליט שאם לא הגיע לשם בעצמו - הוא יעשה כל שביכולתו כדי לעזור לדור הרוכבים הבא להגיע לשם.
יחד עם רוני בר און השניים הקימו את סייקלינג אקדמי, ובשנת 2015 נולדה הקבוצה המקצוענית הישראלית הראשונה. זה באמת במשפט על רן, כי הוא עשה כל כך הרבה והפך את החלום למציאות. אני אסיר תודה לאיש הזה ועל כל מה שעשה עבור הענף שלנו.
מהירויות. הפלוטון המקצועני זז במהירות שקשה לתאר ולתפוס. גם אם אפשר לדעת את נתוני המהירות שלנו, מי שלא חווה רכיבה בפלוטון הזה יתקשה לתפוס את מה שקורה שם. הסימונים בין אחד לשני על מהמורות ומכשולים בכביש, קבלת החלטות באלפית שנייה, קרבות מיקום - עבורי אלה יחסי שנאה־אהבה עם החלק הזה של הספורט.
גיא ניב. הצרפתים נושמים אופניים // צילום: בטיני פוטו
שיא הרגש. כנראה התשובה המתבקשת היא השאנז אליזה. הרגעים בהקפה האחרונה שבהם הסתכלתי לצדדים, הבנתי איפה אני, נזכרתי בכל השנים שצפיתי בטור מסתיים בטלוויזיה, וההבנה שעכשיו אני כאן כרוכב, הם ללא ספק הרגעים המרגשים ביותר. אבל - תמיד דמיינתי ברגע הזה את רעשי הקהל ואת המשפחה והחברים שלי בקו הסיום. אני מחכה לרגע הזה בעתיד, "בעולם נורמלי", שבו הרגע הזה יהיה בדיוק כמו שחלמתי.
התקלה הכי מבאסת. זה תלוי מאוד בטיימינג. יש שלבים במרוץ שבהם תקלה באופניים היא עניין לא נורא מדי. רכב הקבוצה מגיע והמכונאי יכול לסדר דברים תוך כדי תנועה, או שמחליטים להחליף אופניים ואז חוזרים חזרה לפלוטון דרך שיירת הרכבים. זה עולה באנרגיה, כמובן, ולפעמים גם בקצת סטרס, אבל בסך הכל זה לא הורס את המרוץ.
לעומת זאת, תקלה באופניים ברגעים שבהם המרוץ מתנהל בפול גז זו גזירת מוות. ברגעים אלו החזרה לפלוטון קשה ומסובכת, ולפעמים פשוט לא אפשרית. וגם אם כבר הצלחת לחזור - האנרגיה שבזבזת במרדף חזרה למעשה חיסלה את הסיכויים לעשות משהו אמיתי באותו שלב.
גיא ניב. הפחד הגדול מהקורונה ליווה כל קטע // צילום: בטיני פוטו
הקטע הכי מפחיד. אקח את זה ספציפית לשנת 2020 ולסיטואציה שבה אנו נמצאים - קבלת תוצאות בדיקות הקורונה לפני הטור ובמהלכו. הידיעה שבכל בדיקה כזו אתה יכול למצוא את עצמך מסיים את המרוץ, שכל העבודה הקשה יכולה לרדת לטמיון ברגע אחד בגלל משהו שאתה מרגיש שאין לך שום שליטה עליו - זה מפחיד ומלחיץ. מאוד.
הצרפתים הם עם... שנושם אופניים. זה קרוב לדת מבחינתם, והם כל כך אוהבים את הענף ומלאי כבוד לרוכבים שזה פשוט מדהים. אני חושב שעצם העובדה שהמרוץ הזה התקיים בסיטואציית החיים הזו מראה ומסביר כמה זה ענק מבחינתם.
פנצ'רים. ראו ערך תקלות. בגדול, זה חלק מהמשחק ובעיקר תלוי מתי אתה מקבל אותם. לשמחתי, סיימתי את הטור כולו עם אפס פנצ'רים!
מחשבות על פרישה. לא היה סרט כזה מבחינתי וזה לא היה קיים אצלי. היה לי ברור שאני מגיע לפריז. ככה, חד וחלק.
עליות. מכור לזה. יש משהו מדהים בתחושה הזו של הגעה לפסגת הר. ברור שבתוך מרוץ, במיוחד כשהגוף עייף או כשהדברים לא הולכים לפי התוכניות, זה החלק הקשה ביותר ברכיבת אופניים, אבל אם נגיד את האמת - זה החלק האהוב עלי כרוכב.
החבר הכי טוב על הכביש. יש לי כמה, האמת, אבל אם לציין אחד אז ספ קוס שרוכב בקבוצת לוטו ג'ומבו. הוא הדומסטיק (הפועל, א"ש) האחרון של פרימוז' רוגליץ' שכמעט ניצח בטור. אנחנו מאותו שנתון ושנינו מגיעים ממרוצי אופני הרים. התחרינו זה בזה בגילי הנוער וה־U23. כשעברתי לרכיבת כביש פגשתי אותו בפלוטון כבר במרוצים הראשונים שלי, ומאז נהיינו בקשר וביחסים טובים מאוד. זה מדהים לראות את קפיצת המדרגה המדהימה שהוא עשה בשנתיים האחרונות, ואני שמח מאוד בשבילו.
אני יכול לגלות שבסיטואציית חיים נורמלית תכננו שהוא יגיע השנה לארץ באמצע אוקטובר כדי שנתחרה יחד במרוץ אופני ההרים "אפיק ישראל". אני מקווה ומאמין שזה יקרה בעתיד.
קרבות בפלוטון. גדולים וקשים הרבה מכפי שניתן לראות בטלוויזיה. יש הרבה עניין של כבוד וחוקים לא כתובים בנושא הזה. למשל, כשרוכבים ביחד כקבוצה לגיטימי יותר לדרוש את המקום מקדימה ולהילחם. מובן שגם כל הנושא של אם אתה בתמונת הדירוג הכללי או לא עם הלידר שלך, משחק תפקיד ומשפיע.
רן מרגליות (מימין). האיש שהקים את הקבוצה ב־2014
תקשורת. למדתי לחיות עם זה, וכמו כל דבר בחיים זה עניין של ניסיון. הסיקור שלנו נע בין אפס למאה - ברוב המוחלט של הזמן הסיקור שלנו בישראל נמוך ביותר, ובימים מסוימים פתאום אין ערוץ תקשורת, תחנת רדיו או עיתון שלא רוצים לראיין אותך. הייתי שמח אם זה היה נראה אחרת, אך זה העולם שבו אנו חיים והשתדלתי ליהנות גם מהחלק הזה של הטור דה פראנס.
מזג אוויר. מובן שכולם היו שמחים להתחרות תמיד בשמש נעימה, בשמיים בהירים ובטמפרטורה של 20 מעלות, אבל זה ענף שקורה בחוץ וזה חלק מהיופי שלו. אתה לומד את זה מגיל צעיר מאוד ומתחנך לעובדה שזה חלק מהחבילה שנקראת אופניים. לטעמי, לענף הזה יש כל כך הרבה שיעורים אדירים עבור ילדים שעוסקים בו, והלמידה וההתמודדות שתנאי מזג האוויר מייצרים הן דווקא כלי מדהים לספורטאים צעירים.
להגיד שאני נהנה לרכוב בגשם ובטמפרטורה שקרובה לאפס לפעמים - מובן שלא.
אמונה תפלה. אין לי.
