נבחרת הג'ודו נחתה אתמול בבוקר בישראל (שני), ועשרות אנשים חיכו לחבריה לחגיגות אחרי הזכייה במדליית הארד במסגרת התחרות הקבוצתית בטוקיו.
התחושה היתה שהנבחרת הישראלית עמדה במשימות עם השגת המדליה בקבוצות, כאשר תחושת עלבון עמוקה מהיחס של התקשורת והוועד האולימפי עדיין מהדהדת. אחרי כמה כוסות מים שירגיעו את האווירה החמה, בפני אנשי הג'ודו הישראלים עומדות כרגע כמה משימות: הראשונה היא הדיון בצוות האימון לקראת המשחקים האולימפיים בפריז 2024.
באיגוד מיהרו לטעון ששני המאמנים צפויים להמשיך הלאה לעוד קמפיין, אך מאידך ברור לכולם שכן צריך להיעשות שינוי כלשהו בצד המקצועי, נוכח האכזבה בתחרויות היחידים.
אצל הגברים שמו של אריק זאבי בדרך כלל מעורר אסוציאציות לא נעימות, נוכח הכסאח בינו לבין אורן סמדג'ה. עם זאת, לחיצת הידיים בין השניים לאחר הזכייה בתחרות הקבוצתית בטוקיו, יחד עם ההערה של יושב ראש האיגוד משה פונטי שאמר "אני בטוח שגם בעמדת השידור מפרגנים לנו" - כאשר הכוונה היא לזאבי - מעידות אולי על שינוי בכיוון הרוח. זאבי מצידו היה שמח כמובן לחזור ולעבוד באיגוד לאחר שעשה זאת בעבר.
בעולם אידיאלי סמדג'ה הופך למאמן העל של הג'ודו הגברי, כאשר זאבי לוקח על עצמו את הנבחרת הבוגרת. אצל הנשים, המאמן שני הרשקו עשה קפיצת מדרגה עם הספורטאיות שלו, שלמעשה הציגו ברגע האמת את התחרות הטובה ביותר שלהן בכל הקמפיין האחרון: המשחקים האולימפיים.
הזמן של פונטי להחליט
הקשר של הרשקו עם הספורטאיות זוכה להערכה לא רק בהיבט המקצועי אלא גם באופן שבו יצר בינן לבינו חיבור מחוץ למזרן וגיבש סביבו נבחרת. כבר עתה ברור שלקראת פריז תגיע הנבחרת לראשונה מאז ריו 2016, עם לפחות מועמדת אחת למדליה אולימפית ולא רק ברמת הנבחרת.
וישנו כמובן המאבק בין פונטי ליעל ארד על ראשות הוועד האולימפי. ארד התנצלה על ההשתלחות שלה בספורטאים האולימפיים לפני סיום התחרות, ומאידך פונטי תוקף אותה תחת כל עץ רענן. עתה, בזמן הקצר שנותר, יצטרך פונטי להחליט אם הוא באמת יוצא למאבק הזה או נכנע ללא קרב למי שנחשבת כפייבוריטית לזכייה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו