ילדי שנות ה־80 וה־90 זוכרים את זה טוב טוב: היינו אוספים עם חברים מבית הספר מדבקות של ה-WWF, הופכים את המיטה בחדר לזירה, האח הגדול רצה להיות טטאנקה, האח הקטן רצה לצעוק ״בונזאיי״ כמו יוקוזונה – אבל אנחנו תמיד, תמיד רצינו להיות האנדרטייקר.
ללכת לאט, לגלגל עיניים, ופתאום "לקום מהמתים”. כל ערב שבו ישבנו מול הטלוויזיה והפעמון המוכר השחיר את המסך, עצרנו הכול. פחדנו – אבל לא הסרנו מבט. כי האנדרטייקר לא היה עוד מתאבק בזירה – הוא היה האיש שלו חיכינו, הקברן, הכוכב האמיתי.
היום (שני), מארק קאלאוויי – האיש שמאחורי הדמות, מי שגרם לנו להגיד “Rest In Peace” באמצע הסלון – חוגג 60. ולכבוד זה, אנחנו חוזרים בפרץ נוסטלגי אדיר אל כל הרגעים הבלתי נשכחים שהפכו אותו לאחת הדמויות הכי מיתולוגיות בעולם ההיאבקות.
קריסטי קובנטרי נבחרה לנשיאת הוועד האולימפי הבינלאומי | IOC
הוא הופיע לראשונה ב־1990 ב־Survivor Series, כשהוצג על ידי ״איש מיליון הדולר״, טד דיביאסי כ”השותף המסתורי”. בזירה עמדו כוכבים כמו ברט הארט, דסטי רודס וג’ים ניידהארט, אבל ברגע שבו הקברן יצא, עולם ההיאבקות השתנה. אורגן של כנסיות, איש ענק, לבוש שחור, מבט של מת. כלכך פחדנו, שלא שמנו לב שהוא ג'ינג'י. זו לא הייתה עוד הופעת בכורה – זו הייתה התחלה של עידן.
רק שנה לאחר מכן הוא כבר ניצב מול האלק הוגאן – וניצח. פול בר, האיש עם הקול הצווחני והפנים הלבנות עמד לצידו עם הכד הזהוב, שמעולם לא ידענו מה יש בתוכו, רק שזה העניק כוח לקברן, ואז ריק פלייר התערב בקרב, הכניס כיסא לזירה, הקברן עשה להוגאן טומבסטון, וזה נגמר. מי היה מאמין שאפשר לנצח את האלק הוגאן? האנדרטייקר הפך לאלוף ה־WWF בגיל 26 בלבד. המיתוס התחיל לקבל בשר.
כמה חודשים אחר כך, ב־WrestleMania 7, הוא גבר על ג’ימי סנוקה. אף אחד עוד לא קרא לזה “הרצף”, אבל זה היה הניצחון הראשון מתוך 21 כאלה ברסלמניה.
ב־1994 הוא פגש את יוקוזונה בקרב ארון הקבורה ב־Royal Rumble. זה לא היה סתם קרב – זה היה מופע. אנדרטייקר ניסה להביס את ״לוחם הסומו היפני״ (איך עבדו עלינו) עד שאותו שיוקוזונה קרא לעזרה. באם באם ביגלו, דיזל, אדם בומב, ג’ף ג’ארט ועוד התפרצו בזה אחר זה לזירה.
עשרה גברים סחבו אותו לארון ונעלו. ואז – החושך ירד, המסך ריצד, ודמותו הופיעה כאילו מתוך הארון. הוא דיבר אל הקהל, ואז “עלה” שמיימה. בתור ילדים, לא חשבנו שזה אפקט של עריכה טלוויזיונית - זה היה אמיתי.
בקיץ של אותה שנה נערך הקרב הסוריאליסטי “אנדרטייקר נגד אנדרטייקר” ב־SummerSlam. טד דיביאסי, אותו ״איש מיליון הדולר״, הביא כפיל של הקברן, ופול בר, עם הכד הזהוב טען שהוא מצא את המקורי.
הם נעמדו אחד מול השני, שניהם לבושים אותו דבר, נראים כמעט זהים. רק עין חדה יכלה להבחין. בדיעבד נחשף שמאחורי הכפיל עמד המתאבק בריאן לי – אבל באותו רגע, האמנו באמת שיש שניים כאלה, ולא ידענו מי זה מי.
ב־1998 הגיע הקרב ששינה את חוקי הז’אנר – Hell in a Cell - האנדרטייקר נגד מנקיינד. המתאבק שגילם את יריבו של הקברן, מיק פולי, נזרק מגג הזירה מגובה של שישה מטרים, התרסק על שולחן השדרים, טיפס חזרה – ונפל שוב, הפעם דרך גג התא, דבר שגרם לשן שלו להתקע לו באף.
זה היה אכזרי, בלתי נתפס, חוצה גבולות. הקהל קפא, ג’ים רוס השדר האגדי השתנק בשידור, האנדרטייקר חשב שהוא הרג את מיק פולי - ועולם ההיאבקות קיבל רגע שאי אפשר לשכוח.
באותה שנה, ברסלמניה 14, פגש אנדרטייקר את קיין – אחיו העלילתי, שהוצג כמי ששרד שריפה בילדותו. פול בר, הפעם לצידו של קיין, הפך את הקרב לאירוע משפחתי טעון. שני הענקים נלחמו זה מול זה למה שהפך עם השנים לסיפור הטוב ביותר שסופר בהיסטוריה של הענף.
ב־2004, ברסלמניה 20, חזר אנדרטייקר למה שכולם קיוו: לא עוד אופנוע ו"אמריקן באד אסס" – אלא לדמות המת המהלך. האור הסגול, הכניסה האיטית והדרמטית, פול בר שוב עם הכד, עדיין לא ברור מה יש בו, והפעמון שחדר ישר לבטן. זו לא הייתה סתם חזרה לדמות - חזרנו לילדות.
ב־2009, ברסלמניה 25, נערך הקרב מול שון מייקלס – קרב שנחשב עד היום לאחד הטובים אי פעם. שני מתאבקים מעבר לשיא הפיזי, אבל בשיא היכולת. הכל היה מדויק, כל תנועה סחטה תגובה, וכל תזמון היה על השנייה. שנה אחר כך, הם נפגשו שוב – והפעם הקריירה של מייקלס הייתה על הכף, והיא גם נגמרה שם.
ב־2014, ברסלמניה 30, הרצף נשבר. ברוק לסנר הכניע את אנדרטייקר, והקהל פשוט שתק. לא הייתה שמחה, לא בוז – רק הלם. הרצף נשבר ואיתו נעלמה התחושה שהוא בלתי מנוצח. זה היה כמו בוקס בבטן לילד ששיחק עם האחים שלו במיטה, שרק רצה להיות האנדרטייקר, כי הוא תמיד מנצח. תם עידן, ונראה שגם ככה האח הגדול שכח מי זה טטאנקה, והקטן בכלל שכח שרצה להיות יוקוזונה.
וב־2020, בדיוק 30 שנה אחרי הבכורה שלו, ב־Survivor Series, הגיע הרגע האחרון. בלי קרב, בלי יריב – רק פעמון, אור סגול, ואולם ריק בגלל הקורונה. כוכבי העבר, ברט הארט, קיין, שון מייקלס, ריק פלייר וביג שואו הגיעו לחלוק כבוד – אבל הוא עמד לבדו. לחש את שלוש המילים שכולנו אמרנו איתו בפעם האחרונה – Rest in Peace – וירד מהבמה.
הוא מעולם לא היה הכי מהיר, לא הכי טכני, ולא הכי צבעוני – אבל הוא היה בלתי נשכח. שלושה עשורים הוא עמד שם, שקט, חיוור, עם הפעמון שמרעיד את הגוף מבפנים. אנחנו גדלנו, התרחקנו מהמסך – והוא תמיד היה שם.
עכשיו, כשהוא בן 60, ואחרי קריירה שלא דומה לשום דבר אחר – אפשר לומר את זה בפה מלא: אנדרטייקר הוא לא רק אגדה של ההיאבקות. הוא פרק מהחיים של כולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
