רגע אחד, כזה שמשנה חיים. עמדת הפודיום הגבוהה ביותר, הדגל שמתנופף ברוח בחוף במרסיי, ההמנון שמתנגן, והלב שפועם חזק יותר מכל גל ששטף אותו בדרך לשם. כך ייזכר תום ראובני באחד הרגעים המרגשים בתולדות הספורט הישראלי - הרגע שבו הפך לאלוף אולימפי בגלישת רוח באולימפיאדת פריז 2024. שבעה חודשים עברו מאז, אבל עבורו, התחושה עדיין טרייה כמו היום שבו יצא לגלישה הראשונה בחייו.
מאז אותו ניצחון אדיר, ראובני חווה תקופה שונה לחלוטין מכל מה שהכיר - עולם של תהילה, ראיונות, טקסים וכבוד לאומי שהגיע מכל עבר. הוא הפך למודל לחיקוי, השראה לדור חדש של גולשים צעירים, ולדמות שספורטאים מכל התחומים מעריצים. אך לצד כל אלה, משהו בו חיכה לרגע שבו יוכל לשוב אל המקום שבו הוא באמת מרגיש בבית - הים. ועכשיו, ההמתנה הסתיימה.
בגביע הנסיכה בפלמה דה מיורקה, תחרות יוקרתית שמושכת אליה את מיטב הגולשים בעולם, ראובני יעמוד על קו הזינוק לראשונה מאז אותו רגע בלתי נשכח בפריז. הרוחות יהיו חזקות, היריבים רעבים, והציפיות - אולי גבוהות מתמיד. אחרי ששינה את חייו ואת הדרך שבה ישראל רואה גלישת רוח, כעת הוא יחווה את התחושה לחזור להתחרות אחרי פיק גדול כל כך ויבדוק מקרוב אם ההצלחה האולימפית רק הגבירה את הרעב, או שהלחץ על כתפיו כבד מתמיד.
בראיון בלעדי ל"ישראל היום", ראובני מדבר על הדרך שעבר מאז מדליית הזהב, על הקאמבק המיוחל, על האתגרים הפיזיים והמנטליים שהוא חווה, ועל החלומות שעוד יש לו לממש - כי מבחינתו, הדרך להיסטוריה עוד רחוקה מלהסתיים.
"זכייה בזהב נותנת לי עוד המון מוטיבציה להביא עוד מדליות", מספר ראובני. "הרבה שאלו אותי - 'הגעת לפסגה, למה להמשיך?', אבל אני מרגיש שאני יכול לדחוף את זה אפילו יותר חזק. ברור שאני רוצה לזכות במדליות גם באליפויות העולם ואירופה, אבל הזכייה נתנה לי גם רעב לעוד מדליות אולימפיות".
איך השפיעה עליך הזכייה בפריז מבחינה מקצועית ואישית?
"תמיד הייתי קרוב למדליות, אבל טעות טקטית אחת או החלטה לא נכונה היו מונעות את זה. הפעם, באולימפיאדה, הכול התחבר - ההכנה היתה מצוינת והזכייה בזהב שברה עבורי תקרת זכוכית. היתה בי איזו אמונה פנימית שאולי אני לא יכול לעשות את זה, אבל לא רק שהצלחתי - עשיתי את זה בענק. זה נותן לי המון ביטחון להמשך".
יותר מזהים אותך ברחוב?
"בחודשים הראשונים זה היה טירוף. לא יכולתי ללכת ברחוב, במיוחד כשהייתי צריך למהר לאן שהוא - זה היה מאתגר. אבל ברור שזה כיף, ותמיד השתדלתי לעצור ולהיות נוכח כשמישהו קרא לי 'כל הכבוד'. זה מדהים שדרך הספורט הצלחתי לעשות משהו שהוא הרבה מעבר לתחרות עצמה. נתתי לאנשים תקווה או רגע של שמחה, במיוחד בתקופה כל כך קשה. הרבה לא זוכרים, אבל ביום שבו זכיתי במדליה, ב־3 באוגוסט, כולם היו סגורים בבתים בגלל החשש מתקיפה איראנית. במקום לשבת ולדאוג, הם ראו את דגל ישראל מונף ושמעו את 'התקווה'. זה היה ניצחון גדול - לא רק עבורי, אלא גם עבור המדינה שלנו. זו התחושה הכי חזקה שיצאתי איתה מפריז - לא רק ההישג הספורטיבי, אלא גם הכוח והתקווה שנתתי לאנשים בישראל, במיוחד לאלה שהקריבו כל כך הרבה בשנתיים האחרונות".
"הניסיון התחרותי משמעותי"
איזה רגע הכי זכור לך מהאולימפיאדה - ולאו דווקא על הפודיום?
"שיוט חצי הגמר, ללא ספק. זה היה רגע של הכל או כלום - או שאני עולה לגמר ומבטיח לעצמי מדליה אולימפית, או שאני מסיים במקום הרביעי או החמישי, כמו שקרה לי בעבר באליפויות עולם, וזו תחושה נוראה. גם הייתי צריך לחכות יומיים לשיוט הזה כי לא היתה רוח, וזה רק הגביר את הלחץ. במשך 48 שעות סחבתי על הכתפיים שלי משקל עצום של ציפיות ולחץ, ולכן הרגע שחציתי את קו הסיום וידעתי שהבטחתי לעצמי מדליה אולימפית היה אחד המשמעותיים בחיי - אפילו יותר מהרגע שבו עמדתי על הפודיום עם הזהב".
אחרי הישג כל כך גדול באולימפיאדה, יש עוד דברים שגורמים לך להתרגש?
"בהחלט. יש הרבה דברים שמרגשים אותי, אפילו עכשיו, כשחזרתי לאימונים אחרי כמה חודשים של הפסקה מתחרויות. לפעמים אימון טוב שבו אני מרגיש שהכול מתחבר - נותן לי תחושה של התרגשות, ממש כמו לפני האולימפיאדה. עכשיו אני יוצא לתחרות הראשונה מאז המשחקים, ויש בי ציפייה גדולה - איך יהיה בתחרות, איך ארגיש עם היכולות שלי, איך אתרגל למפרש החדש. זה סוג של לחץ טוב שאני מאוד נהנה ממנו, כי מבחינתי ההצלחה לא נמדדת רק באולימפיאדה - אני רוצה להצליח כבר מהתחרות הראשונה".
אתה באמת מרגיש עכשיו שיש יותר ציפיות ממך אחרי הזכייה באולימפיאדה?
"אני מאוד מתרגש לחזור להתחרות. לעמוד על קו הזינוק זה תמיד מרגש, ולנצח בשיוטים - זה מה שגורם לי לקום בבוקר. אני יודע שעכשיו הרבה יותר עיניים מופנות אלי, גם מישראל וגם מעולם הגלישה. עשיתי הפסקה מהתחרויות, והתכנון היה להגיע בכושר טוב לתחרות הראשונה, אבל היו כמה בלת"מים ואני לא מגיע בדיוק ביכולות שרציתי. עם זאת, הניסיון התחרותי משמעותי, ואני מאמין שאפשר להשיג תוצאות טובות".
ראובני מוסיף: "אני רוצה גם לראות איך אתמודד עם הלחץ של להגיע לתחרות הראשונה כאלוף אולימפי. אבל צריך לזכור שהתחרות הכי חשובה השנה היא אליפות העולם בסוף השנה, והתחרות הזו היא רק שלב בדרך - למרות שאני כמובן רוצה להשיג תוצאות טובות ולהבין מה עוד צריך לשפר".
אתה מרגיש שלפעמים אנשים רואים רק את ההצלחות שלך, אבל לא את הדרך הקשה לשם?
"ברור לי שבסופו של דבר אנשים מסתכלים על התוצאה הסופית וזה חלק מהספורט. הם לא רואים את כל העבודה הקשה שנעשית מאחורי הקלעים. גם כשזכיתי במדליה האולימפית, אף אחד לא ראה את שמונה השנים של עבודה בלתי פוסקת שהובילו לרגע הזה. אני יודע שאם לא אזכה במדליה בתחרות הראשונה שלי עכשיו, יהיו מי שיגידו - 'אולי היה לו מזל באולימפיאדה', 'אולי הוא לא באמת כזה טוב'. אבל זה לא מדאיג אותי, וזה חלק מהחוסן המנטלי של ספורטאי. אני מוכן להתמודד עם זה, כי מי שאומר את זה כנראה לא מכיר את הדרך שעברתי. אני גם משתמש בתקופה הזו כדי לנסות דברים חדשים, להתנסות בטקטיקות חדשות ולצאת מהקופסה".
מה עושה לך יותר טוב - אהבה מהקהל או ההכרה של הקולגות שלך בענף?
"אני אוהב לקבל פידבקים מהאנשים ברחוב, זה מראה לי כמה כוח יש לספורט, במיוחד בישראל. הקולגות שלי בענף חווים את אותם החיים כמוני, אבל אם הצלחתי להשפיע על מישהו שלא קשור לגלישת רוח, לגרום לו להרגיש טוב, לתת לו רגע של גאווה או תקווה - זה מבחינתי הניצחון האמיתי".
"תמיד האמנתי בעצמי"
כשאני שואל את ראובני אם לדעתו הזכייה שלו עזרה לקדם את הענף, הוא מעלה סוגיה לא פשוטה. "הרבה ילדים נכנסו לענף בזכות הזהב האולימפי, אבל מצד שני, תמיד אמרו לנו - 'תביאו מדליות, ואז יגיע הכסף'. זה מצחיק, כי אחרי שתי המדליות של שרון קנטור ושלי בפריז, ועם כל ההצלחות שהיו לנו, התקציבים של הענף עדיין מוגבלים", הוא אומר באכזבה מסוימת. "זו תחושה מוזרה - עשיתי את המדליות, עשיתי כל מה שמצופה מאיתנו, ועדיין אומרים לנו שהתקציב לא גדל ושעדיין מחכים להגדלה שלו".
עוד מוסיף ראובני: "אני יודע שהאיגוד, בראשות שי בובר, יחד עם הוועד האולימפי ומשרד הספורט, עושים את המקסימום כדי שנוכל להיות בראש שקט ולהצליח, אבל המצב לא פשוט. אני מקווה שההשפעה של המדליות תורגש גם בתקצוב, כי בסוף, כדי להצליח צריך בסיס כלכלי חזק - אם זה בציוד מתקדם, מחנות אימונים או אפילו דברים בסיסיים כמו סירה למאמן שלנו, גל פרידמן, שיוכל לעקוב אחרינו במהירויות הגבוהות שאנחנו מגיעים אליהן וכרגע אין לו את זה".
אחרי שהשגת את החלום האולימפי, מה היעד הבא שלך?
"אני לא רוצה לעצור במדליה אולימפית אחת, אני רוצה להביא הרבה מדליות גם באליפויות עולם ואירופה".
אתה חושב שאפשר לשחזר את ההישג באולימפיאדה פעם שנייה ברציפות - משהו שאף ספורטאי ישראלי עוד לא עשה?
"זה החלום. אם אצליח לעשות זאת, אהיה הספורטאי הישראלי הראשון עם שתי מדליות זהב אולימפיות רצופות. גם בעולם גלישת רוח, השיא הוא שתי מדליות זהב רצופות באולימפיאדה, ואני רוצה להיות זה שישווה את ההישג הזה".
זה מה שנותן לך את המוטיבציה?
"אני לא יודע אם זה מה שמדליק בי את האש - אני פשוט אוהב את מה שאני עושה. אני אוהב את הספורט, את התחרויות, את האימונים. אני לא בטוח אם לשבור שיאים כאלה זה מה שגורם לי לקום בבוקר, אבל אני כן יודע שהמטרה שלי ברורה. כבר כתבתי על הקיר בחדר שלי 'מדליית זהב ב־L.A' ואני לא מפחד מזה. אני מקווה שבעוד ארבע שנים נוכל לדבר על זה מהעמדה הנכונה".
"צריך לזכור - כמו שהמדליה הראשונה היתה קשה להשגה, כך גם השנייה. זה מצריך שילוב של המון עבודה קשה, הכנה נכונה וגם קצת מזל. מספיק פציעה קטנה כדי לשנות את כל התמונה. אני יודע שעשיתי את זה פעם אחת, ואין סיבה שלא אצליח שוב - למרות שתמיד אומרים שהדבר הכי קשה זה לשמר את ההישג. אני מתרגש מהמסע הזה"
אתה רואה את עצמך נשאר בענף אחרי שתפרוש? כמאמן, או בדרך אחרת?
"אני לא יודע. כרגע אני מתמקד אך ורק בקריירה שלי כספורטאי. אני לא חושב יותר מדי על 'היום שאחרי'. כשזה יגיע - מה שיעשה לי טוב, אעשה. אולי זה יהיה אימון, אולי עבודה באיגוד, ואולי בכלל משהו אחר לגמרי".
לסיום, מה היית אומר לעצמך לפני עשר שנים אם היתה לך הזדמנות?
"אם הייתי יכול לחזור לעבר, כשהייתי ילד שרק חלם להיות גולש אולימפי, הייתי אומר לעצמי: 'תמשיך לחלום, תמשיך לעבוד קשה, ותעשה את זה בדרך שלך - כי כל מסע לזהב הוא שונה'. תמיד האמנתי שזה אפשרי, גם כשגרתי רחוק מהים, גם כשלא היה לי מועדון שייצר גולשים בוגרים. האמונה והעבודה הקשה הן מה שעשו את ההבדל".
