מראה שחורה: גביע דיוויס שיקף מציאות עגומה של הטניס הישראלי

בשנים האחרונות, כל מי שהטניס הישראלי יקר לליבו מנסה למצוא במפגשי גביע דיוויס מראה למצב הענף בארץ. הפסד מביא לגל ביקורות, ניצחון נוטע תקווה לימים טובים יותר. להקבלה הזו אין באמת אחיזה במציאות. זה לא משנה כמה הנבחרת תהיה קרובה, תיתן פייט או אפילו תשיג ניצחון מרשים כמו מול דרום אפריקה או יפן, הרמה היא פשוט לא אותה רמה.

המפגש מול גרמניה בסוף השבוע שהסתיים בהפסד 3:1 הוכיח בפעם המי יודע כמה כמה הטניסאים שלנו, עם כל הכאב שבדבר, לא שייכים וכנראה גם לא ישתייכו לרמות הגבוהות. הדירוג הנוכחי של ישי עוליאל (531 בעולם) ודניאל צוקרמן (556), המחבטים הבכירים שלנו, אומר הכל. פעם היה מדובר בענף השלישי בחשיבותו וברמת העניין במדינה, היום גם בצחוק אי אפשר להגיד משפט כזה.

כשהגרלנו את הגרמנים, היה ברור שהסיכויים לרעתנו. יריבים משתי המאיות הראשונות, אלוף ופיינליסט גרנד סלאם בזוגות, מול שחקנים חסרי ניסיון בסבב ה-ATP. ההופעה בכחול-לבן לא הייתה רעה מאוד, אבל בסופו של דבר הסתיימה בהכרעה חלקה עוד לפני משחקי היחידים בשבת. אופק שימנוב (1226) הפתיע כשצימק עם ניצחון לפרוטקול על מי שמדורג 1000 מקומות מעליו בדיוק, אך השאלה היא עד מתי נבחרת ישראל תסתפק בהפסדים "מכובדים" שכאלה במפגשי דיוויס?

אין בשורה באופק

בישראל של 2025, בטח ובטח לאור נזקי המלחמה הכלכליים החמורים, לא יגדל פה בקרוב דור עתיד של טניס. סטטיסטית, מתוך אלפים או עשרות אלפי טניסאים צעירים, בודדים יהיו כאלו שתשמעו עליהם. רבים ינשרו מתישהו בדרך כי לא יהיה להם מספיק כסף להמשיך הלאה, לציוד, למאמנים או לנסיעות לתחרויות. לקו הסיום מגיעים רק אלו שהייתה להם תמיכה כלכלית מספקת או כישרון רב שסידר להם הכנסה בהתאם להישגים על המגרש.

הדור הנוכחי שלנו לא מספיק מוכשר כדי להתקדם למקומות שכולנו רצינו שיהיה בו, ושום מפגש דיוויס הוא לא פקטור אמיתי ליכולת של הטניסאים הבכירים שלנו. שנים שכולנו מחכים שכל מומנטום חיובי יתורגם להמשך הקריירה שלהם, וזה לא קורה. בינתיים, נמשיך להישען עליהם ולהחזיק אצבעות להישגים, אבל בו בזמן לקוות שממש עכשיו יש ילד או ילדה בישראל, מספיק כישרוניים, שבעוד כמה שנים יהפכו לפני ענף הטניס הישראלי ויחזירו אותו לבמות הכי גבוהות שכבר הספקנו לשכוח שהיינו עליהן.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות