אולי עוד תרומה אחרונה הרימה אגנס קלטי למולדתה הונגריה, כשכל בכירי הספורט וההתעמלות, בכירי שלטון ואחרים מצאו דרכם לבית הקברות היהודי. שם הם קיבלו תזכורת שביניהם חי מיעוט, שגם נרדף לא מעט, שהרים תרומה בלתי נתפשת לחיי התרבות, המדע, האמנות והספורט של ארצם. ההמנון הלאומי, שהושמע לכבודה חמש פעמים על בימות המנצחים האולימפיות, בוצע הפעם בידי חזן שגם שר את התקווה אותו יודעים המקומיים להמהם. והם למדו את שמה היהודי: רחל בת אביגדור.
בית עלמין בו יש אבנים שמציינים אנשי שם ואבנים אחרות קהילות שלמות, אבל לוויה של בת 104 מטבע הדברים היא לא האירוע העצוב ביותר, אלא במידה רבה אירוע של ניצחון. בנה רפי הצחיק את הנוכחים בסיפור כמו איך בגיל 76 טיפסה דרך חלון דירה ניו יורקית בקומה גבוהה כי הם שכחו את המפתח, או איך בגיל 101 עדיין הדגימה שפגט למלצרים המומים בטאפאס באר בברצלונה. ולאווירה הנעימה הוסיף החזן בשירת ׳הללויה׳, שיר הזכיה באירוויזיון הישראלי שהיה אהוב על קלטי.
יעל ארד, נשיאת הוועד האולימפי הישראלי, סיפרה איך כספורטאית צעירה עם שאיפות אולימפיות ראתה את קלטי בבגד ים ורוד רצה על החוף בהרצליה, שוחה בים בכל מזג אוויר ומסיימת בתרגילי כוח. ״והיה לה הגב הכי חזק שאי פעם ראיתי״. ארד הגדירה את קלטי כגדולת הספורטאיות היהודיות ״אהבתי אותה מאוד. בשמי, בשם הספורט הישראלי ובשם מדינת ישראל, תודה אגי״, אמרה.
את מאילו שיודעים מה ההשקעה שנחוצה למדליה אולימפית אחת. את יכולה לדמיין איך הופכים לאלופים אולימפיים זאת כשאתה אדם נרדף בסכנת חיים, חלק ממשפחתה נרצחה.
״בצד הספורטיבי קשה לדמיין איך עושים את זה, אבל אני רואה את הכוח. ספורטאי צריך את מה שמניע אותו. במקרה שלה הכוח לנצח את הרשע שלא יתואר. המסר שאי אפשר לנצח אותה כאדם ואי אפשר לנצח אותה כיהודיה״.
