למרות שהרבה מים עברו בנהר מאז, אין לדעת אם הקריירה של רפאל נדאל היתה נמשכת עד היום, אם היה פורש מייד אחרי הפציעה בסיבוב השני באליפות אוסטרליה לפני כשנתיים, שהוחמרה ככל שנשאר על המגרש. הוא בחר להמשיך לשחק למרות שהכאבים בירך היו בלתי נסבלים ובסופו של דבר הפסיד למקנזי מקדונלד האלמוני. משחק שלאחריו חזר למגרשים רק לאחר שנה - לא אותו נדאל.
מאז שב לשחק בתחילת השנה, באופן רשמי הספירה לאחור של נדאל החלה. הפרישה המתקרבת היתה רק שאלה של זמן ובשנה הזו, הוא גם הצליח לעצבן לא מעט בגלל שניסה לדחות את הקץ כמה שיותר. כולם ידעו שזה עומד להגיע ובגלל שהרמה שלו צללה למעמקים, לא נחסכו ממנו גם ביקורות על כך. אבל קשה להאשים אותו. אחרי קריירה כמו שלו, מגיע לו לסיים אותה כפי שהוא רואה לנכון.
לא סתם זכה נדאל לכינוי "השור ממיורקה". זו היתה קריירה שהתבססה על מלחמה אין סופית, בכל כך הרבה היבטים. בראש ובראשונה, מלחמה בגוף. אין משחק שלא עלה אליו עם תחבושת כלשהי על כל איבר שרק אפשר לחשוב עליו. אין חבטה שלא היתה מלווה בשאגת מאמץ. טיפות הזיעה שמילאו את פניו והפריעו לו לפני כל הגשה, גם כשטאטא את יריבו בקלות.
עבורי ואולי גם עבור לא מעט אנשים, נדאל היה סמל הנחישות מהגדולים שהיו אי פעם בספורט. שוב חוזרים לעניין הגוף הפצוע. אין מי שלא הודה, גם בסביבתו הקרובה של הספרדי, שלולא הפציעות הבלתי נגמרות לנדאל יכולה היתה להיות קריירה גדולה אף יותר. לא שיש לו ממה להיות מאוכזב. כשמחשיבים אותך בדיון השחקן הטוב בהיסטוריה, סימן שלפסגה כבר הגעת.
עד אותו גמר מפורסם בווימבלדון ב־2008, נדאל (ובעצם כל שאר הטניסאים בסבב) נחשב לסוג של אנדרדוג לרוג'ר פדרר. ולמה זה? כי אמנם הוא ניצח אותו פעם אחר פעם ולמה שנחשב לדעת רבים למשחק הגדול בהיסטוריה הגיע מולו במאזן חיובי של 6:11 כשרוב הניצחונות כמובן על החימר, אבל כל זה לא עזר לו לחלוף על פניו בדירוג. הוא היה מספר 2 הנצחי של הפנומן השוויצרי. זה בדיוק גם מה שגרם לו להיות "שנוא" בעיני תומכי פדרר.
הגמר ההוא שינה הכל. אחריו, היוצרות התהפכו ונדאל כבש סוף סוף את המקום הראשון בעולם לראשונה ובהמשך רוב הניצחונות של נדאל על פדרר הושגו דווקא על המשטח הקשה. הפנומן החל לדעוך עם השנים, הרבה גם בגלל כניסתו של נובאק ג'וקוביץ' לעניינים ונדאל תמיד נשאר יציב. לא זז מטר מהטופ וגם היחיד בהיסטוריה שדורג בפסגת הדירוג בשלושה עשורים שונים.
אף שנדאל בקושי שיחק בשנתיים האחרונות והוואקום נוצר כבר מזמן, הסרבי הוא השריד היחיד משלושת הגדולים. העניין הוא, שגם ג'וקוביץ' הולך ומתקרב בצעדי ענק לפרישה שלו, ועולם הטניס כבר החל להתרגל למחשבה על החיים בלעדיהם. מה נותר להגיד? תודה. תודה על הזכות להיות חלק מתקופת תור הזהב של הטניס הגדולה בהיסטוריה.
על המורשת שהותיר אחריו נדאל אין הרבה מה להכביר במילים. לא יקום, בטח לא בעתיד הנראה לעין, מלך חימר חדש שידגדג את ההישגים הבלתי נתפסים שלו על המשטח האיטי. העונג הצרוף שהעביר אותנו השור בדומיננטיות שלו על החימר, הנקודות הטיפוסיות, קריאת המשחק באופן מושלם מול כל יריב. אפשר ללמוד להיות שחקן חימר טוב, אפשר ללמוד לא לוותר על האהבה שלך, אי אפשר ללמוד להיות רפאל נדאל.
