באזור העיתונות של תחרות הדיאמונד ליג בקטוביץ׳ אני שואל את איתן קצברג הקנדי, האלוף העולמי והאולימפי והפנים הצעירות של יידוי הפטיש, אם יש לו כמה דקות. ״יותר מכמה דקות. יש לי את כל אחר הצהריים״, הוא עונה בחביבות. בתמורה הוא קיבל ממני שאלה נוראית:
אנשים אצלנו רוצים לדעת אם אתה יהודי?
״לא״, הוא צוחק, ״המשפחה כנראה ממוצא גרמני״. ואחר כך מספר לי החיים שלו בוונקובר-איילנד.
מיד אחריו מגיע ריאן קראוזר. הוא הפסיד בתחרות ותתפלאו, לקח קשה כל הפסד גם אחרי שלוש מדליות זהב אולימפיות בכדור ברזל. מסתבר שכל אימון שלו מסתיים בצורה קבועה. הוא מדמה את עצמו במקום השני כשלמוביל יש איזשהי תוצאה שהוא קובע בראשו. והוא צריך לנצח. הוא חוזר על הזריקה הזו עשרות פעמים בחודש אבל בקטוביץ׳ היא לא הצליחה. הפסיד ב-2 סנטימטרים לג׳ו קובאץ׳.
אני מגיע איתו לשאלת ה-GOAT - הגדול מכולם בהיסטוריה. האם השאלה התקשורתית הפופוליסטית הזו מעסיקה אותו? הוא מודה שכן אבל אז מנתח את הדברים באובייקטיביות מוחלטת. ״אם אזכה בפעם הרביעית אז בהתחשב בעידן המאוד חזק שלנו בברזל, אני חושב שאחשב ככזה״. לא מנופף במדליות שכבר השיג וגם לא יהירות חלולה. שאיפה אמיתית לגדולה וניתוח של ההיסטוריה.
בהקשר הזה אני שואל אותו למה העדיף לאמן זורק דיסקוס, רוז׳ה סטונה מג׳מייקה, שזכה בזהב בפריז, ולא לעשות את המעבר בעצמו? מסתבר שחשב על זה. אבל הרצון לזכות בזהב לפני פרישה באולימפיאדה ביתית בלוס אנג׳לס, גרם לו להתמקד בברזל. סטונה ממלא עבורו נפלא את חלומות הדיסקוס: ״בחור נהדר. מהיר, גמיש, רוצה ללמוד״.
זו רמת הפתיחות של האתלטים הגדולים ביותר עם התקשורת שמלווה אותם. עם ניקולס אוליסגר הקופצת האוסטרלית, אפשר לדבר על דת. עם לטסילה טבוגו על היתרונות של החיים בחווה. עם כריסטיאן רהם על אטרקטיביות של ספורטאי נכה בקרב נשים. ועם ג׳סמין קמצ׳ו—קווין על דיאטה.
מישהו מביא לה וכמה מחברותיה, רובן אצניות אמריקאיות, שקית ענקית עמוסה כל-רע מקנטקי פרייד צ׳יקן בלובי מלון התחרות. שאלתי אם אנחנו עושים טעות עקרונית עם הדיאטות שלנו. ״לגמרי״, אומרת האלופה האולימפית במשוכות מטוקיו, ומכניסה לפיה צ׳יפס מטוגן עמוק טרי בהנאה גדולה.
ואתה מהרהר בכדורגל. סיקרתי את היורו בקיץ הזה. כמה מאמץ כדי שאיזשהו כדורגלן יצליח להגיד ״שאיטליה היא תמיד יריבה מסוכנת מאד״. אל תזלזלו בזה. קשה להוציא מילה מהפה כקצין העיתונות של הנבחרת נועץ בך מבט. לפעמים נדמה שכל המאמצים של קציני העיתונות הם למצוא את הכדורגלן המשעמם ביותר בנמצא כדי לדבר עם עיתונות העולם לפני המשחק. וכמובן שרק כדורגלן אחד.
חוץ מנבחרת ספרד. דווקא האלופה תמיד עשתה את המאמץ להביא כדורגלן דובר אנגלית ועוד לתת לו לפטפט חופשי. איכשהו הם הסתדרו בטורניר.
ואם זה ככה לתקשורת. זה פי שלוש-ארבע-חמש לאוהדים. אני לא בא להצדיק את כל הפולשים למגרשים ביורו, אבל זו באמת כמעט הדרך היחידה לאוהד לקבל סלפי משחקן. ויש מי שזה שווה להם כמה שעות במעצר. אחרת הם צריכים לעמוד רחוק מאד מאוטובוס השחקנים, ולנסות לנופף להם מעל חומת השוטרים שמסתירים. רק להבהיר: אני לא מדבר כאן על בלינגהם או אמבפה. אני מדבר גם על נבחרת סלובניה או סקוטלנד.
בלוזאן, אחרי תחרות חינם-אין-כסף ברחוב, עמד מונדו דופלנטיס שעה ארוכה עם אוהדים לחתום ולהצטלם. זה נראה לי כמו יחס נדיר מסופרסטאר לאוהדיו עד שאתה רואה את פמקה בול כעבור יום באצטדיון. היא לא רק מצטלמת עם האוהדים באצטדיון כשהיא יורדת מהמסלול אחרי ניצחון ב-400 משוכות. היא מאזינה בסבלנות לזאטוטה שוויצרית שמסבירה לה שגם היא גם מתאמנת בריצה. מסבירה פעמיים כי אמא של הילדה הייתה צריכה להסביר לה שלפמקה צריך לדבר באנגלית ולא בצרפתית.
הנה שני עניינים שהם לא הסיבה לפערים הללו.
ראשית, איזשהי מחשבה שהכדורגלנים הם כוכבים יותר גדולים. אל תבלבלו בין מקום בהיסטוריה לכסף. דופלנטיס הוא כנראה גדול ספורטאי שבדיה בהיסטוריה כבר עכשיו. בוודאי מעל כל כדורגלן. כנראה ביורן בורג אלוף הטניס משנות השבעים על אותה המדרגה. אולי גם גולש הסקי אינגמר סטנמרק מאותו עידן של בורג. זלטאן איברהימוביץ' אולי היה פעם קרוב. הרבה אנשים היו פעם קרובים לדופלנטיס.
כמובן יש בהיסטוריה של הולנד כמה כדורגלנים שהם ספורטאים היסטוריים מפמקה בול. יוהאן קרויף בוודאי. בן עירה מרקו ואן באסטן - שניהם ברבורים מאוטרכט - גם כן. אבל שום רגע בכדורגל ההולנדי של המאה הזו לא ייחרט בתודעה ההולנדית כמו הרגע בו בול הגבירה מהסיבוב אל הישורת, עקפה את האמריקאים לזהב אולימפי הולנדי בשליחים.
ומצד שני גם ההנחה ״שהכדורגלנים הם עדר של מטומטמים רדודים״ היא מוטעית כמו מכוערת. לרבים מהם סיפור חיים מרתק. לרבים מהם מחויבות חברית ואפילו דעות פוליטיות מגובשות מאד. יש להם כמובן גם הרבה מאוד גם להגיד על המשחק עצמו.
רק שלא כדאי להם להגיד דבר. אם ינקטו עמדה פוליטית, יפסידו כסף ויספגו שנאה במדיה חברתית. גם אם יקבלו אהבה, כמו מרכוס ראשפורד כשדאג לנושא ארוחות לילדים בבתי ספר, זה יהיה עד שייכנסו למשבר. אז זה מתהפך ל״עסוק מדי בעניינים שהם לא כדורגל״.
לכן לרובם מנהל מדיה חברתית. אני חושד שזה אותו אחד כי כל פוסט של שחקן יונייטד אחרי הפסד מתחיל במלים ״לא התוצאה לה קיווינו״. כמעט כל מה שמגיע מהספורטאים והמועדונים מגיע ממומחי יח״צ. ראיונות טלוויזיה הם לרשתות משדרות שהן בעלות עניין כלכלי. והמספר הקטנטן של אירועי תקשורת נייטרלים, כמו מסיבות עיתונאים, מצומצם למינימום תוך נסיון לנטרל כל שיח משמעותי.
עניין אחר שעשה הכסף הוא להעביר את הכדורגלנים והכדורסלנים וכל מי שסופר את הדולרים שלו במאות מיליונים לעולם לא מציאותי. כשפול ג׳ורג׳ עוזב את הקליפרס כי הוא ״נעלב״ מהצעה של שלושים מיליון דולר אתה שואל דבר ראשון מי בעצם אישר לחללית שלו להמריא? אפשר לסרב להצעה, אבל להיעלב מסכום כסף שיכול לפרנס משפחות לדורות? הוא זוכר בכלל מאיפה הגיע?
אבל במחשבה שניה יש לי גם סימפטיה לג׳ורג׳. הוא נעלב כי גם אנחנו מכמתים כדורסלנים בעיקר בכסף. כשכדורסלן קולע 12 נקודות למשחק והוא על חוזה של 40 מיליון דולר אנחנו קוטלים אותו כבעל אופי בעייתי. למרות שייתכן שהוא מתאמץ מאד. קשה לקלוע גם 12 נקודות בכדורסל מקצועני. אם כדורסלן אחר הגיע בגיל מאוחר לNBA וקולע 12 נקודות למשחק תמורת 4 מליון דולר בשנה, אנחנו משבחים אותו על אופיו. מציינים שהוא נלחם על כל כדור למרות שהוא מרוויח ״רק״ 4 מליון דולר בשנה. מדהים מה אנשים מוכנים לעשות כמעט בחינם!
בדומה כדורגלן שנרכש ב-100 מליון ומתקשה בתרבות חדשה ולידה שונה, אולי אפילו יש מלחמה בארצו, הופך סמל לדור רקוב. מתגעגעים לכדורגלני על שהיו מוכנים לכל משימה למרות שנקנו רק בעשרה מיליון דולר - שזה בכסף כלומר משכורת שנתית של 200 מורים. היום הם שווים 2000 מורים. אם יעשה בדיוק אותו דבר תמורת 30 מיליון דולר הוא דוגמא לצעיר עם עתיד גדול. תורם לקבוצה רק במחיר של 600 מורים.
בפורומים של כדורסל, למשל אחד של קבוצת כדורסל שאני אוהד מהעיר ניו יורק, אפילו אפשר לשמוע דברים בסגנון הבא לגבי שחקן שנותן תקופה טובה:
האם האוהדים מחכים בכליון עיניים למשחק הבא שלו? לא. הם רוצים לראותו שומר על דוראנט או נשמר על ידי קוואי? גם לא. להעביר אותו עכשיו! אפשר לקבל עליו מחיר טוב בדמות שחקן אחר. פעם אוהדים דווקא רצו ששחקנים טובים ימשיכו לשחק בקבוצה. אבל הפכנו את הכדורסלנים, והכדורגלנים, ועוד כמה ענפים לאנשים סופר-עשירים, אבל גם הפכנו אותם לסחורה. אין להם ערך, יש להם מחיר.
גם הקפיצה האחרונה של דופלנטיס וגם שיא העולם של יאקוב אינגבריטסן באותה תחרות היו שווים כסף. הם קיבלו 50 אלף דולר כל אחד. יכולים לקנות אוטו מאוד יפה בסכום הזה. דופלנטיס קיבל גם עוד 10,000 דולר כמצטיין בתחרות ורבים הרגישו שזה הגיע לאינגבריטסן. אהבתי לגלות שיש עדיין ספורטאים ש-10,000 דולר חשובים להם. כלומר חיים איתי באותו כוכב לכת.
אז הקיץ ייגמר בקרוב ויתחיל הכדורגל. ואני אתגעגע לקראוזר ולבול, לקמצ׳ו קווין ולאינגבריטסן, לטבוגו וטנטוגלו. ולכל הספורטאים הנפלאים שאין להם מחיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו