"אני RACER", בתרגום חופשי "חיית מירוצים", כך קורא לעצמו קול הוקר האמריקני (23), האלוף האולימפי בריצת 1,500 מ'. אנחנו רק שלושה שבועות מאז שהוא הדהים את יאקוב אינגבריטסן ואת ג׳וש קר בגמר הפריז. האיצטדיון הגועש בבירת צרפת כבר מרגיש כמו זכרון רחוק, אולי בגלל שמארגני תחרות הדיימונד-ליג בלוזאן עורכים את המפגשים בין התקשורת לאתלטים על סירה באגם ז׳נבה.
את זה - "אני RACER" - יכולת להגיד אם היית מנצח בפריז מתוך ריצה טקטית, אני פונה להוקר, אבל רצת 3:27.65 דקות באליפות גדולה. היית רוצה שיארגנו לך ריצות נסיון-לשבור-שיא-עולם (3:26 דקות בדיוק) עם מכתיבי קצב ומרוץ מתוכנן? אני שואל כי תקשורת לא צריכה להתחמק משאלות קשות.
"בינתיים רצתי 3:27 פעם אחת. אני צריך להראות שאני יכול לרוץ מהירויות כאלו באופן קבוע", מסביר האמריקני, "אני תמיד ידעתי שיש לי את המהירויות האלו. שאני רץ יותר מהיר ממה שרואים ממני בתחרויות גדולות. הייתי צריך עונה אחת שלמה מושלמת כשאני לא פצוע. אבל כן, אני רוצה להיזכר כאחד מהרצים הגדולים בהיסטוריה במרחקים הבינוניים, ואם אתה רוצה את זה, שיא עולם הוא בהחלט משהו שאתה צריך להשיג".
בדבריו הוקר גם חושף משהו שהוא מכנה "היהירות הפנימית". לא, הוא לא יגרר לעולם ליריבות הלא נעימה בין קר לאינגבריטסן, אבל בתוך תוכו הוקר מאמין שהוא המהיר ביותר. "אני לא אדבר ככה. אבל בתוך תוכי אני אפילו שחצן לגבי המהירות שלי".
אני מעלה בפניו עוד שאלה פרובוקטיבית:
אתה יודע, בשנות ה90 התקשורת עסקה המון בכך שאין לרצים הלבנים סיכויים במרחקים הארוכים והבינוניים. דיברו על גנטיקה. על כך שאפריקנים חיים בתנאי גובה. והנה אנחנו כאן. אפילו אמרת קודם לכן שאתה לא טבעוני או משהו כזה.
"כן. בהחלט שאלה מעניינת. זו הייתה תמיד מן תחושה כזו שאפריקנים שולטים במרחקים הבינוניים. אין לי תשובה ברורה למה שאר העולם סוגר את הפער מהם, אבל למשל לראות מישהו כמו יאקוב מגשר על הפער עוזר. תמיד היו דוגמאות. סבסטיאן קו למשל. בתקופה יותר רחוקה אמריקנים, אוסטרלים ובריטים שלטו בריצה הזו. עבורי היה מאד משמעותי לראות את גיילן ראפ. הוא בנאדם שנראה כמוני וכשאתה צעיר זה חשוב. אני הרי לא דומה פיזית למו פארה למשל״.
אולי באופן הפוך אנשים לא נתנו קרדיט לאפריקנים עם דיבורי הגנטיקה?
"בהחלט. הם לא נולדו עם מדליות זהב. הם עבדו עבורן".
כדי לסגור על האפריקאים הרבה רצים עובדים בגובה.
״עשינו קצת אימונים בגובה נמוך יחסית, ביוטה. זה בהחלט ידוע וברור שזה יעיל. אבל באמת לא יותר מדי מזה".
אבל תשמע. מישהו היה צריך לתת לך את הבטחון הזה. לילד לבן מאינדיאנה, שהוא יכול להיות המהיר בעולם.
"את זה עשה אבא שלי. כמו שאבא צריך להיות. הוא תמיד אמר לי שאני יכול להיות המהיר בעולם, בודק את הזמן שלי ואז מראה לי על המסלול, איפה תאורטית היה נמצא איזה אלוף או שיאן. 'הנה חסרים לך רק 20-30 מטרים', הוא היה אומר. תמיד מדגיש כמה אני לא רחוק מלהיות המהיר בעולם. אני חושב שזה תפקיד של כל אבא להיות כזה״.
אביך גם רץ? מה היה הזמנים שלו?
"היה קצת רץ בבית ספר. באמת שאין למושג מה היו הזמנים שלו (צוחק), אבל הוא עשה ריצת 50 מייל בגיל 50. הייתי בן 13 או 14 אז".
יערכו לכבודך מצעד שם באינדיאנה, כבר היית שם, בבית?
"עוד לא הייתי. אני יודע שמתכננים משהו כי כל יום שואלים מתי אני חוזר. תאמין לי, כל כך הרבה אנשים שם תמכו בי ועזרו לי, אז אני כבר לא יכול לחכות לראות אותם".
במי עוד תצפה בתחרות, את מי אתה אוהב?
"אני אוהב את סם קנדריקס (מדליסט כסף במוט) ואת גרנט הולווי (זהב ב-110 משוכות). הם זורמים נהדר, מדברים נהדר, נותנים מעצמם. הם נהדרים לאתלטיקה האמריקנית"
אז בוא נדבר על האמונה שלך. המאמן שלך (בן תומאס) לא אימן אף פעם אלוף אולימפי. אנשים תמיד מחפשים מאמנים שכבר עשו את זה. מה גרם לך בעצם להפקיד את החלומות שלך בידיו?
"תראה. הוא הפך אותי מרץ תיכונים טוב לרץ מכללות ממש מעולה. הוא מאד ברור ותמיד יש לו תוכנית. הוא יודע כבר עכשיו מה אני אעשה ב-2027 ומה אני אעשה ב-2028. כל הדרך מתוכננת".
אתה מדבר על רצון להיות אחד הגדולים. אתלטים אמריקנים אחרים מתלוננים על חשיפה. אפילו עשו סדרת נטלפיקס על האצנים כדי לעזור בכך, אבל אתה מבין שהתהילה האולימפית היא יותר נצחית.
"אני בהחלט מבין את ההיסטוריה. גדלתי בבית של אתלטיקה. כן הייתי רוצה שנהיה חשופים יותר. שנראה יותר כסף מזה. זה ייתן לנו יותר אפשרויות. וכן, השאיפה שלי היא להיזכר בהיסטוריה וזה מה שמתדלק אותי".
