רגע, רגע, לאן אתם הולכים? לדעתי שכחתם כמה מקצועות חשובים. מה עם שחייה לאחור או הליכה על גחלים. למה אתם כל כך ממהרים עם טקס הסיום והזיקוקים? מה כבר מחכה לכם בבית, בחופיה המוזהבים של ארובה, או בפיורדים המרהיבים של נורבגיה? רוח קרירה ולסדר את הגינה. אנחנו ממריאים למלחמה באינסוף חזיתות ובנק מטרות עמוס במיוחד. אז חיזרו מהר ונמשיך מהיכן שהפסקנו. לנו שום דבר לא בוער. להפך.
לא תאמינו איזה עולם התגלה לנו מעבר לים בשבועות האחרונים: אנשים שמחים, כאלה שלא מורידים את החיוך מהפנים. אם הם מזילים דמעה, זה קורה מהתרגשות, ולא מעצב. אם הם נפצעים, זה מתאקל לא זהיר ולא מכטב"ם שעשה את כל הדרך מתימן. זה עולם כמו שהיינו רוצים לחיות בו, אבל נראה שהוא הולך ומתרחק ואז מתרחק עוד קצת, ועוד מעט נשכח שהיה קיים.
האולימפיאדה שננעלה אתמול הייתה חוויה מהממת בססגוניותה ובאושר שסיפקה למיליארדי אנשים ברחבי העולם. ודווקא הצרפתים הפיקו אותה לתפארת. דווקא הם, הסנובים, חמוצי הפנים, שלא תמיד אוהבים את נוכחותם של זרים, קיבלו את כולם בזרועות פתוחות ועוד אמרו בסוף "רק תישארו".
בעולם רווי מזימות ותככים שנלחם ברשע, הם הרימו מיזם מטורף, עם כדורעף חופים מתחת לאייפל, ורכיבה על סוסים בגני ארמון ורסאיי. הם לא נתנו לרוע שמסביב להרים ראש. איך אמרה לי אוהדת? "תראה, אפילו השוטרים כאן מחייכים".
ניפגש בלוס אנג'לס
אז עזבו את השיאים, את המדליות ואת המשחקים הבלתי נשכחים. הכל חשוב, אבל ההישג הגדול של האירוע עצמו בכך שאיחד לכמה רגעים את העולם שירד לגמרי מהפסים ונעשה בלתי שפוי לחלוטין. בתחרות ההיאבקות, בשורה שלי, ממש כיסא לידי, ישבה חבורה של איראנים. האם עזבתי בטריקת דלת, או שזימנתי את השגריר לשיחת נזיפה? לא ולא. המשכתי לשבת. וגם הם. בארוחת הבוקר פגשתי את נציג התקשורת העיראקי, עם טרנינג אופנתי וחביתה בצלחת. ואיפה עוד מפגש כזה יכול היה לקרות בלי שיסתיים בקטטה?
האולימפיאדה היא כנראה גם המקום היחיד בעולם כרגע שבו אנו, כישראלים, יכולים ללכת זקופים וגאים, לעמוד על הפודיום, לשמוע את ההמנון, לראות את הדגל מתנופף ולקבל לחיצת יד, גם מאלה שחושבים אחרת, אבל יודעים שיש ספורט ויש פוליטיקה. ואם ספורטאים היו מנהלים את העולם הוא היה כנראה הרבה יותר יפה ונקי.
זהו. זה, באמת הסתיים. כמה שניסינו לדחות את רוע הגזירה ולערער, סילקו אותנו. אמרו לנו "בואו בעוד ארבע שנים. והפעם תנחתו בלוס אנג'לס. יהיה שוס". והם צודקים. הזמן רץ. בטח כמעט ולא נרגיש אותו. אחרי הכל, מה כבר יכול לקרות פה בארבע שנים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו