"היה אסור לצאת מהכפר האולימפי ועכשיו סוף סוף מותר לחגוג עם דגל ישראל"

בפעם השנייה במשחקים האולימפיים בפריז נרשמו הישגים אדירים לענף ההתעמלות בישראל, כאשר למדליית הכסף של מתעמל המכשירים ארטיום דולגופיאט, שעשה זאת בתרגיל הקרקע, הצטרפה אתמול (שבת) נבחרת ההתעמלות האמנותית, שעלתה אף היא על הפודיום בזכות המקום השני בתחרות.

מאחורי אופיר שחם, דיאנה סברצוב, הדר פרידמן, רומי פריצקי ושני בקנוב עומדת המאמנת הראשית של הנבחרת איילת זוסמן, שעבורה זאת המדליה השנייה בקריירה, לאחר שהובילה את לינוי אשרם לזהב לפני שלוש שנים בטוקיו.

זוסמן (45) שנולדה וגדלה בחולון, למדה במגמת בספורט בתיכון קריית שרת בעיר. היא עסקה בילדותה בהתעמלות אמנותית והתאמנה אצל המאמנת אירה ויגדורצ'יק. בגיל 15 הוכתרה כאלופת ישראל ובגיל 17 פרשה מפעילות.

באולימפיאדת בייג'ינג 2008 הייתה בצוות האימון של אירה ריסנזון ושימשה ככוריאוגרפית וכמאמנת במועדון הפועל ראשון לציון, ככוריאגורפית של נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית ושל נטע ריבקין, עד למינוי הרשמי באיגוד שהוביל להצלחות הגדולות.

"מתחילה לעכל קצת את ההישג המטורף הזה", מספרת זוסמן בראיון מיוחד ל"ישראל היום", "בעיקר מאושרת בשבילנו, בשביל הצוות, בשביל הבנות, שהצלחנו להסב קצת נחת לעם שלנו – לעם ישראל. אנחנו עוברים ימים קשים ונמצאים במלחמה לא מעט זמן, יש עדיין את החטופים, ורצינו באמת לעשות את זה בשביל כל האנשים שנלחמים, כל המדינה שעוברת תקופה לא פשוטה, ושמחה שהעלינו את הדגל, זה פשוט מדהים".

מה אמרת לבנות לאחר המוקדמות, שם היה פחות מוצלח?

"שאנחנו נלחמות ולא מפסיקות לרגע. אמרנו שזאת עוד תחרות, כמו כל תחרות אחרת, שהן יודעות לעשות את זה ויכולות לעשות את זה ולהיות עם ראש קר, להיות ממוקדות במטרה ולא לחשוב על דברים אחרים, כל אחת יודעת מה היא צריכה לעשות".

והן ידעו מה עשו נבחרות אחרות?

"אי אפשר היום להיות מנותקות לחלוטין, יש טלגרם ואינסטגרם. הן ידעו מה קרה לנבחרות האחרות, שברזיל לא נכנסה לגמר בגלל שאחת הבנות נפצעה. רואים הכל היום, רק היה צריך לפקס אותן לגמר, לתחרות, שיעשו את הכי טוב שלהן".

בכלל, עליתן אחרונות ורק המתנתן לציון, בדומה לציון של לינוי אשרם בטוקיו, איך הייתה ההרגשה?

"זה באמת הרגיש לי כמו באולימפיאדת טוקיו. היו דפיקות לב והייתה התרגשות מאוד גדולה. הבנות ישבו, אמרתי להן: פשוט תתפללו, כי לא ידענו איפה אנחנו ממוקמות. ידעתי שאם הן מבצעות תרגיל טוב, אז אנחנו יכולות לעלות על הפודיום, ולא ידענו איזה ציון יהיה. לא עניין אותנו אם נסיים במקום הראשון או השלישי. רק רצינו מדליה. עשינו היסטוריה ואני מאושרת".

היה אפשר לראות את התמיכה הרבה שקיבלתן מהמשפחות שהגיעו לפריז בכמות נכבדת, את לא מנתקת את הבנות מהן?

"אני לא אוהבת לנתק מהמשפחות, כי הם נותנים המון אנרגיה לבנות האלה שנמצאות בווינגייט רוב הזמן. הן צריכות את החיבוק החם הזה, את העידוד הזה. אבל המשפחות לא הגיעו רק למשחקים האולימפיים, הן מלוות אותן ונמצאות איתן כל שלוש השנים האלה. נכון, הן לא נמצאות איתן בזמן אימון או תחרות, אבל לאחר שהן מסיימות הן מקבלות חיבוק ואהבה. הבנות צריכות את זה".

לעומת טוקיו, ראינו פה אירוע עם יציעים מלאים. 

"אני לא הרגשתי את זה. היה טירוף בזמן התרגילים, זה היה טירוף לראות את כל דגלי ישראל אבל לא הרגשתי את זה. בטוקיו לא היה קהל אבל היו אוהדים מהמשלחת, מאיגוד ההתעמלות ומהוועד האולימפי, כולם תמכו בלינוי אשרם וניקול זליקמן, אז עכשיו זאת הרגשה טובה לראות את כולם. בכלל, סוף סוף לרוץ עם הדגל בסיום, כשהיה אסור לנו לצאת מהכפר, יכולנו להניף את הדגל ולהראות לכל העולם שאנחנו פה, עם חמש לביאות שנלחמו עד הרגע האחרון ולא ויתרו. הן הקשיבו והתמקדו, כשכל פעם שאחת פנתה ימינה או שמאלה, הן החזירו אותה למרכז, ממוקדות מטרה".

מה באמת מייחד את הבנות האלה משאר הבנות שאימנת עד היום?

"אני מרגישה שמה שמייחד אותן זה הביחד, לא רק של הבנות אלא של כל הצוות, שכל אחד נותן משהו ואת הזווית שלו. סוד הקסם הוא העבודה המשותפת של צוות האימון שלנו, ביחד עם אלה סמופלוב, של נטשה סטיפנובה, של נטשה אסמולוב המנהלת של הנבחרת, ושל כל אנשי הצוות שעוזרים לנו. אני שמחה שסיימנו עם מדליה".

אז איך חוגגים עכשיו את המדליה?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"אני רואה שכולם חוגגים כבר בלעדיי, אני גם רוצה ללכת לחגוג קצת. הקלה ואושר גדול".