מקרה אנסטסיה גורבנקו, גדולת שחייניות ישראל בכל הזמנים גדול על אנשי המקצוע בישראל. המעטפת של הוועד ואיגוד השחייה עושים כל מה שהם יכולים אבל הם מצויידים בהון אנושי וכלכלי שלא יכול להכיל ולהבין את הפוטנציאל של מה שמתרחש כאן.
ישראל היא לא מעצמת ספורט ועם כל הכבוד ויש כבוד להצלחות בג׳ודו או בשייט, שחייה והתעמלות הם עסק אחר לגמרי שם הלחץ, התחרות והיוקרה נמצאים בסקאלה אחרת. ארטיום דולגופיאט הגיע מתרבות אחרת וכאן ידעו לקחת אותו לגבהים הדרושים.
גורבנקו צמחה כאן, עם עסקונת השחייה והוועד שטובה במסביב אבל פחות במה שדרוש מקצועית. גם מסיבות כלכליות כי אין מספיק כסף. הקריסה והפאשלות של השחיינים במשחקים האולימפיים הוכיחו את זה, לא שהיה צריך הוכחות למצבה של השחיה הישראלית. גוף שתמיד הצטיין בסכסוכים ושנאה הדדית בין מנהליו השונים.
עכשיו גורבנקו צריכה להחליט מה היא עושה עם החיים המקצועיים שלה. להמשיך לקרוס מנטלית ולהפוך כישרון אדיר לזיכרון ישן, או למצות את הפוטנציאל האדיר שלה. אם היא בונה על איגוד השחייה או הוועד האולימפי שימצו את הפוטנציאל שלה, מוטב שתחליט כבר מעכשיו אם היא רוצה לעבוד כמצילה בבריכה מקומית או לנהל את סניף רמי לוי בקרית ביאליק.
צאי למכללות אנסטסיה. שם תתמודדי עם מערכת עוטפת, מסגרת חינוכית וספורטיבית חזקה למדי ובעיקר תקבלי את החוסן המנטלי שלא תקבלי בישראל בשום אופן. השלב הבא בקריירה שלך חייב להיות זה, פשוט אין דרך אחרת. אחר כך תחזרי חזקה יותר לזירה המקומית, וכולם כבר יבואו להצטלם איתך. בזה העסקנים היו ונשארו הכי גדולים שיש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו