כשנדיה קומנץ', סרינה וויליאמס ומייקל פלפס ביציע, סימון ביילס חזרה למקום שבו הכל התפרק לפני שלוש שנים בטוקיו, הגמר הקבוצתי לנשים, כדי לסגור מעגל. היא בוודאי לא היתה חייבת דבר לאיש. לא לציבור מלא שנאה ברשתות חברתיות. לא עבור ממסד ההתעמלות האמריקנית שאפשר את האונס שלה וחברותיה. אפילו לא עבור מקומה בהיסטוריה שכבר חקוק בסלע. אבל כן לעצמה.
תחרות אמיתית לא היתה. אתה יודע כמה זה היה קל כשהנבחרת במקום השני, איטליה, חוגגת באקסטזה לעומת האבל שנפל על הסינים שלשום בגמר הגברים. ניצחון קל אולי בגלל היעדר הרוסיות, קורבנות של ממשלתן, אבל לא בטוח שזה היה משנה כשביילס קרובה לשיאה. אגב, זו המדליה האולימפית השמינית של ביילס ובכך היא הפכה למתעמלת האמריקנית המעוטרת בכל הזמנים במשחקים.
האמריקניות ניצחו כל מכשיר לחוד וניצחו בתחרות הכללית בהפרש של כמעט 6 נקודות שלמות. ביילס וג'ורדן צ'יילס כיכבו על כל ארבעת המכשירים. האלופה האולימפית בקרב־רב מטוקיו סוניסה לי על שלושה מכשירים, קרי ג'ייד תרמה את חלקה רק על סוס הקפיצות.
"רואים שהיא קצת מפחדת, ולמרות הכל היא עושה את זה", אמרה הפרשנית הבריטית דנוסיה פרנסיס בשידור. ביילס היא אלופה בת זמננו, מתמודדת עם לחץ וחרדות. מבחינה זו דומה לעוד ענק ספורט של תקופתנו: ליונל מסי. השלמות הטוטאלית של קומנץ' שייכת לעידן אחר ואולי בעידנים אחרים יבואו אלופות מסוג אחר.
ותמונה של העתיד קיבלנו כבר אתמול. לאיטליה זו היתה מדליה ראשונה מאז הפרה־היסטוריה של 1928, בתחרות הראשונה שנערכה באצטדיון הפתוח באמסטרדם. עוד קצת היסטוריה: הן סיימו מאחורי נבחרת הולנדית טרגית שארבע מהמתעמלות נרצחו בשואה. לברזיל (זוכת הארד) זו היתה מדליה ראשונה אי־פעם.
ויורשת לביילס עצמה? נותרו עוד כל הגמרים האישיים וההיסטוריה עוד תיכתב. אבל למנילה אספוזיטו, כבר ארבע פעמים אלופת אירופה, יש משהו מהכריזמה והחוצפה. ברור - היא מנאפולי!
גמר שאסור לכם לפספס
היתה איזושהי אנחת רווחה לאומית בהונגריה אחרי משחי המוקדמות ב־200 מ' פרפר. כשכריסטוף מילאק הביט בשעון אחרי משחה הבוקר – הוא גילה כי היה השחיין היחיד לרדת מ־1:54 דקות.
מילאק היה עד לפני שנה מדליית הזהב הבטוחה ביותר בשחייה. הוא ניצח כל תחרות בינלאומית שבה השתתף - אולימפית, עולמית, אירופית – בפער של יותר מ־2 שניות.
ואז הוא נעלם לכמעט שנה. לא התראיין, לא הופיע לאליפות העולם המדוללת בדוחא. מאמנו בלאש וירת' הודה שלא היה איתו בקשר והודה שהשחיין אינו בכושר טוב, עד כדי כך שהמאמן איים להדיח אותו מהנבחרת.
במאמץ מעושה חזר מילאק לאליפות אירופה המדוללת בבלגרד וניצח אותה בקושי, בזמן שכנראה לא יספיק לגמר אולימפי. שמועות על חוסר מוטיבציה, משבר מנטלי, לא הפכו נוחות יותר כשגם מאמנו לשעבר אטילה סלמצ'י דיבר על שחיין שכבר השיג הכל.
קטינקה הוסו, שחיינית אגדית מהונגריה המשמשת פרשנית במשחקים הללו, אמרה על וירת': "מאוד גרוע שהמאמן האישי חושף את השחיין שלו בתקשורת כך. הוא צריך להגן עליו. גם דויד פופוביץ' נעדר מאליפות העולם, אבל ברומניה הגנו עליו". פרשנות: בהונגריה האמוציות סביב שחייה דומות לאמוציות סביב כדורגל.
אגב, השחיין היחיד ששחה השנה את ה־200 פרפר מהר ממילאק, טומורי הונדה, לא עלה לחצי הגמר. והיריב העיקרי של מילאק הערב בגמר רודף אחרי היסטוריה אולימפית אמיתית.
היו שני שחיינים בהיסטוריה שזכו במדליות זהב אולימפיות במשחה חזה ובסגנון נפרד נוסף. קומבינציות בין גב, פרפר וחופשי נעשו לא פעם. אבל האחרונים לעשות זאת בחזה וסגנון נפרד נוסף הם וולטר בראקה ויורג זכריאס באולימפיאדת סיינט לואיס ב־1904. זה היה באגם, והמשחים היו ל־100 יארד גב ו־440 יארד חזה. בעידן מודרני אפילו העפלה לגמר בשני משחים כאלו לא נעשתה יותר מ־50 שנים.
הניסיון של לאון מרשאן, איש השעה בשחייה העולמית, להתחרות הן ב־200 פרפר והן ב־200 חזה – ועוד באותו ערב – הוא חוצפה ספורטיבית מרהיבה. גמר ה־200 פרפר יפגיש בין מרשאן שמנסה את הבלתי אפשרי לבין מילאק שמנסה לעשות זאת עם המינימום האפשרי.
האיום הגדול על ארה"ב
משחק צהריים מוקדמים מעולה בטורניר הכדורסל היה בין קנדה לאוסטרליה, זוכת מדליית הארד מטוקיו. הוא הסתיים בניצחון קנדי 83:93. שתי הנבחרות מורכבות כמעט רק משחקני NBA, אבל בעוד אלו של אוסטרליה הם בעיקר "רק" שחקנים מוערכים - ג'וש גידי, פאטי מילס, דנטה אקסום - לקנדה כוכבים של ממש בשני צדי המגרש.
סטופר הגנתי כמו לו דורט וקו אחורי של שיי גילג'ס־אלכסנדר וג'מאל מארי. קו אחורי מהיר משל ארצות הברית ועוד עם אנדרו נמבהארד כגיבוי. הם יאתגרו כל הגנה, גם של השכנה הדרומית.
אוסטרליה התקדמה עם השנים לאט־לאט, נחלה אכזבות בקרבות מדליה, עד שבטוקיו סוף־סוף זכתה בארד. קנדה לא היתה במשחקים האולימפיים 20 שנה, ובכל זאת יש לה כנראה את הסגל השני בטיבו בטורניר.
הבחירה של מאמן קנדה בקיץ שעבר היתה זהירה ומחושבת. ג'ורדי פרננדז, יליד קטלוניה, עובד שנים ב־NBA לצד מאמנים מצליחים כמו מייק מאלון ומייק בראון. אבל הוא לא הזניח את הצד האירופי שבו ועבד עם נבחרת ספרד במשך שנתיים, לצד הרחבת האופקים האקדמיים הרחבים - בזמן שהוא מתקדם בתפקידי אימון בליגה הטובה בעולם השלים דוקטורט בפסיכולוגיית ספורט. בקיץ מונה למאמן ברוקלין החל מהעונה הבאה, שם יעמוד בראש בנייה מחדש.
סגנון משחק? הוא מאמין בהתקפה, בהרבה שימוש בגילג'ס־אלכסנדר (המממ… היגיון בריא), ואולי קנדה היא הנבחרת היחידה שתוכל להרשות לעצמה קצב משחק גבוה מול ארצות הברית.
