הכפר האולימפי בפריז הוא כנראה המקום היחידי בימים אלה שבו מאמן נבחרת הג'ודו של ישראל, אורן סמדג'ה, שאיבד את בנו עומר במלחמה, ישתה קפה הפוך - כאשר במרחק מטרים ממנו, על מדי ייצוג, ימהר לארוחת הצהריים השחיין הפלשתיני יזן אל בוואב. שני ספורטאים שמנסים להשאיר את העוינות ואת תלאות החיים בצד, ולהתעסק במה שעליו גדלו ותמיד אהבו: ספורט.
"זו האולימפיאדה השנייה שלי", סיפר השחיין הפלשתיני, שגדל בדובאי. "המשחקים האולימפיים הם מבחינתנו אירוע ענק. לפלשתין אין ייצוג נרחב בעולם, קולנו לא נשמע, וזה המקום שבו אנחנו יכולים להניף את הדגל בלי שיכוונו אלינו רובה. עבורי להתחרות נגד ישראלי זה כמו לשחות מול סיני, ואין לי דבר נגד הסינים. במשחקים האולימפיים אנחנו צריכים להישאר נייטרלים ולהתרכז בספורט. צרפת לא מכירה במדינה שלי, אז אני צריך להתעלם מהשחיינים שלה?".
סמדג'ה הזמין את חבריו לנבחרת לשתות קפה ונשאר לשבת על ספסל, בכפר המטופח. הנבחרת בדיוק חזרה מאימון, עבורו האימון הראשון אחרי מות בנו. "צעד צעד, לאט לאט", סיפר על ההתאקלמות שלו בחזרה לתפקיד, "אני עדיין בעיצומו של תהליך ההתחברות אליהם".
יש במשחקים האולימפיים משהו שמשכיח במעט את הכאב?
"אין תרופה למה שעברנו", סמדג'ה אמר כמעט בלחש. "הכאב כל הזמן נמצא, והרגשות שאיתם יצאתי מהארץ הם אותם רגשות. הלוואי שהייתי יודע אם זה ישפיע עלי במהלך התחרויות. אלה שאלות שאין לי עליהן תשובות. אני פה כי אני צריך להיות, ואין לי חרטות. עשינו אימון אחרי חודש שנעדרתי, מחר יהיה עוד אחד, ואם הדברים יתנהלו כמו שאנחנו רגילים אני מאמין שנזרום למקומות שאנחנו רוצים להגיע".
המטרה: להביא הישגים
הכפר האולימפי נפתח אתמול למספר מצומצם של עיתונאים, כדי שנחווה איך הספורטאים האולימפיים עוברים את היומיום עד לתחרויות. זו שכונת מגורים שלא מזמן נבנתה, על גדות נהר הסיין, לא רחוק מאצטדיון סטאד דה פראנס שבצפון העיר.
כל משלחת כאן זוכה למתחם משלה וכל בניין מעוטר בדגלים הלאומיים, בסמלים ועם הרבה צבע בעיניים וחיוך על הפנים. ארה"ב הציבה פוסטרים של כוכביה מכל הזמנים, ההולנדים פתחו בית קפה קטן. רק בניין אחד, לא רחוק מהמשלחת האירית, נותר בולט באפרוריותו, שונה מכולם – של המשלחת הישראלית.
בכניסה אליו שער ברזל אימתני, מסביבו מצלמות אבטחה, שלא לדבר על השמירה של אנשי ביטחון מכל עבר. טבעת מחמירה שמזכירה מהיכן אנחנו באים ולאן נחזור.
"יש מיטה לישון ואוכל לאכול, זה מספיק", אמר הג'ודוקא שגיא מוקי, שאלה המשחקים האולימפיים השלישיים שלו. "באנו לכאן להתחרות, להביא הישגים, ואנחנו מקבלים רוח גבית מהלוחמים האמיצים שלנו בחזית והשראה בין היתר מהמאמן שלי, אורן סמדג'ה, אחרי כל מה שעבר".
מנכ"ל הוועד האולימפי ויו"ר המשלחת, גילי לוסטיג, שזו האולימפיאדה השביעית שלו, סיפר ששלשום היה להם יום קשה, עם קליטת המשלחת בכפר ועם בדיקה חוזרת שכולם מקבלים את מיטב התנאים.
אתמול אחר הצהריים עליתי איתו ועם מתאמת המשלחת סתיו רבי, ויאיר גלילי, המאמן המנטלי של נבחרת הכדורגל, לאנדרטה לזכר 15 ספורטאים ואנשי אבטחה ותקשורת שאיבדו את חייהם בזמן המשחקים, 11 מהם ספורטאי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן. "זו אבן שהביאו מאולימפיה שביוון", הסביר לוסטיג. "עד עכשיו היחס אלינו טוב מאוד".
פוגשים את ההיסטוריה
משם לקח אותנו רכב חשמלי של הוועדה המארגנת לסיור ברחובות הכפר. ראינו בית חולים לספורטאים, חדר כושר עצום, חדר אוכל ענק וחדר אוכל יותר אינטימי, ואפילו גן ילדים שבו ספורטאיות וספורטאים יכולים לשים את הזאטוט בבוקר כדי שיהיה להם זמן לזכות בערב במדליית זהב.
"מרגש להיות כאן", אמר הסייף יובל פרייליך, שבדיוק היה בדרכו לארוחת צהריים. "בינתיים נהנים, אין עדיין התרגשות של תחרות. בחדר הכושר כל הספורטאים יחד, בלי הבדל, מרגישים שזה האזור הטבעי שלנו. אמנם יש כאן כוכבים, אבל כולם ספורטאים מובילים בתחומם. אגיד לך מה שונה מבחינתי - הסיקור התקשורתי, ההד הגדול".
זה היה כמו להסתובב בחנות ממתקים, לך תדע מי יעבור לידך ברחוב. סיפרו שיום לפני ראו שם את קרלוס אלקרס הספרדי, הטניסאי הטוב בעולם, ולא רחוק ממנו צעד כדורסלן העבר, פאו גאסול, שהיה כוכב גדול ב-NB, ובעוד אני חושב את מי אראה מעבר לפינה, עמדה שם סימון ביילס האמריקנית, מה מתעמלות הגדולות בהיסטוריה.
ביילס עמדה ליד הבניין האמריקני, מוקפת בחברות לנבחרת ובצוות צילום שבא לתעד את האגדה האמריקנית בפעולה. ספורטאי צרפתי תפס אומץ וניגש אליה. ביילס חייכה את חיוכה הרחב, ואילו הוא התוודה: "בפעם שעברה שראיתי אותך, מרוב התרגשות שכחתי את האנגלית שלי". היא מייד החזירה לו מחמאה: "האנגלית שלך דווקא מצוינת".
בניגוד לספורט המקצועני, עתיר המזומנים, יש משהו באולימפיאדה שמחזיר את הספורט לימים התמימים של פעם - חיים בחדרים צנועים, אוכלים בחדר האוכל, ומתחרים יותר על הכבוד ופחות על חוזה שמן לעונה הבאה. וכן, ההוא שם על האופניים, בדרך לַסָפּר, זה שוער הנבחרת, עומר ניראון. את הרכב והנצנצים הוא וחבריו השאירו בבית.
