אחרי שנים ארוכות של הכנות, שבמסגרתן בנו אצטדיונים, מילאו בריכות ומירקו מסלולי ריצה - ב־26 ביולי בשעה 20:30 בדיוק יתרחש הפלא הגדול, והמשחקים האולימפיים ה־33 בעת החדשה ייפתחו בפריז.
עיני כל העולם יהיו נשואות לטקס הפתיחה, שיועבר בשידור ישיר, עם מצעד 206 המשלחות שישוטו על נהר הסן. בין כל זוגות העיניים האלו יהיו גם לא מעט ישראלים, שלא יחמיצו כמעט רגע אחד - מטקס הפתיחה ועד לכיבוי אש המשחקים בטקס הנעילה.
במשך שבועיים וחצי, שבהם כדור הארץ הופך למקום נורמלי בלי אינטרסים, בלי פחדים, בלי טרור ובלי מלחמות, אותם המכורים לאולימפיאדה יתרגשו מכל רץ מרתון אפריקני, קופץ במוט אמריקני ואפילו מרים משקולות איראני. הם יעצרו את החיים שלהם - חלקם גם ייקחו חופש מהעבודה - ויישבו מול מסכי הטלוויזיה. יש כאלה שיגדילו לעשות ויוציאו את כל החסכונות שלהם, רק כדי לראות מקרוב איך אנשים אחרים מותחים את היכולת האנושית עד לקצה.
"המתנה הגדולה - מדליות"
משפחת נדלר מפתח תקווה ידועה באהבתה לספורט. האב גלעד (43), מהנדס במקצועו שמגדל ארבעה ילדים, חובב אולימפיאדות מגיל אפס, וכשמגיעים המשחקים אחת לארבע שנים - הוא נדבק לטלוויזיה ולא זז ממנה למשך 17 יום.
"אני זוכר את סיאול 1988 וקרל לואיס כשהייתי קטן, אבל ברצלונה 1992 היתה הראשונה שבה ממש נכנסתי לזה. כל התחרות, המתח הזה, המדליה של יעל ארד בשישי בערב. בצאת השבת, כשהדלקנו טלוויזיה לראות מה קרה, גם גילינו שאורן סמדג'ה זכה במדליה, והייתי מאוד מאושר.
"היה לי בבית גם את ספר השיאים של גינס, שם פורסמה טבלה של כל אולימפיאדה, השיאים, המדליות. עד היום אני יכול לדקלם את הכל בעל פה. תמיד נמשכתי לכל הענפים הקטנים האלה, מקפיצות למים ועד לרכיבת סוסים, וישבתי ולמדתי את החוקים של כל אחד מהם".
יש ענף שהתחברת אליו במיוחד?
"אני מאוד אוהב את השחייה ואת האתלטיקה. זה תמיד הטירוף שלי, אי אפשר היה להקים אותי מהטלוויזיה. עכשיו, באולימפיאדת פריז, יהיה קצת קשה לשבת עם כל ארבעת הילדים ולראות, אבל נטייל ביום ונשב כולנו לראות בערב".
גלעד לא לבד בעסק הזה, כי הוא הוריש את האהבה לספורט האולימפי גם לבנו עמית, בן כמעט 13, ששבוע לפני טקס הפתיחה יחגוג את בר־המצווה שלו (איך לא) בסימן האולימפיאדה.
איך הגיע עמית לספורט האולימפי?
גלעד: "הוא אוהב לשאול אותי על כל השיאים, על הספורטאים הגדולים, ואחר כך נכנס לוויקיפדיה לקרוא עליהם. הוא 'החפרן' של המשפחה, ככה הוא נדלק על זה ומתעניין בכל תחרות ובכל ספורטאי ישראלי.
"זה הילד שהכי דומה לי. גם אני תמיד אהבתי את הטריוויה של הספורט. הוא יושב לראות את כל התחרויות. בטוקיו היו שעות נוחות, והיה אפשר לפתוח ולראות בטלפון גם באמצע היום".
עמית: "בטוקיו ישבתי עם אבא ולא פספסתי שום דבר. פתחנו את הטלוויזיה וראינו שאבישג סמברג זכתה בארד בטאקוונדו - וישר כתבתי לאבא, שלא היה בבית, ולחברים שלי, כי ממש התרגשתי מההישג".
עד כמה אתה אוהב את האולימפיאדה?
"אני קורא ספרים על ההישגים, כתבות בעיתונים. כשיש ספורטאי שמצליח - אני נכנס לוויקיפדיה לקרוא על ההיסטוריה שלו".
עד כמה הידע של עמית גדול יכול להעיד לא פחות ולא יותר הג'ודוקא והמדליסט האולימפי אורי ששון, שלא יכול היה להישאר אדיש לתופעה. כששמע על ילד הפלא האולימפי, הוא הפתיע את עמית בשיחה ובחן אותו בשאלות רבות.
"אתה יודע כמה מדליות יש לישראל עד היום באולימפיאדה?", שאל ששון. "ברור, 13 מדליות", ענה עמית, ואז החל לדקלם בעל פה כל מדליה ומדליה שהושגה עד היום. "אתה יודע כמה ספורטאים ישראלים השתתפו בטוקיו?", ניסה לאתגר ששון, ומייד קיבל תשובה - "90".
אף על פי שעמית היה נבוך מהשיחה בהפתעה, הוא לא פספס אף תשובה. "אתה יודע מי הספורטאית הראשונה שזכתה במדליה?", "אתה יודע מי הספורטאי הראשון שזכה?", "האם יש כדורגל באולימפיאדה?". על כל השאלות ענה עמית נכונה.
כאמור, רגע השיא של עמית יגיע שבוע לפני המשחקים, עם חגיגות בר־המצווה שלו, שאותן תערוך המשפחה בבית מלון. עוד לפני כן, משפחת נדלר ביקרה בחוויה האולימפית, התרגשה מהסיור ואף זכתה לשורה של מתנות מהוועד הישראלי לכבוד יום ההולדת ה־13: קמע המשחקים, בגדי המשלחת, כובע והדגל האולימפי.
למסיבה עצמה האב מתכנן אירוע אולימפי מרשים. בסעודה השלישית האולם יהפוך לאולם אולימפי, יהיה דגל בכניסה, על כל שולחן יוצב לפיד במקום אגרטל עם פרחים, שמות האורחים יהיו מעוצבים בלוגו האולימפי ויפוזרו סביב מדליות זהב, כסף וארד.
"אני רוצה כמתנת בר־מצווה שנבחרת הכדורגל תזכה במדליה, וגם שהג'ודו ושהשחייה יביאו מדליה אחת. אני אופטימי", אומר עמית. "גם במרתון אולי נביא אחת - בסך הכל נחזור עם שלוש עד חמש מדליות. הייתי רוצה להיות שם כצופה ולראות אתלטיקה וג'ודו, ואולי אפילו לראות אולימפיאדה כאן בישראל, אבל זה כנראה לא יקרה".
גלעד: "זה החלום שלנו לנסוע לאולימפיאדה, אבל זה הרבה מאוד כסף. נשב מול הטלוויזיה ונעודד את המשלחת, אבל כשהתחרויות יחזרו לכאן אני אקח אותו לגרנד סלאם בג'ודו".
"לא מפספסת כלום"
הרגע הקסום של המשחקים האולימפיים, שמגיעים (בדרך כלל) אחת לארבע שנים למשך כמה שבועות, תפס כבר מגיל צעיר את נועה חורש (41) מהרצליה, שהיתה בעברה מתעמלת מכשירים ומאוחר יותר עברה לאתלטיקה, ולאחר פרישתה ועד לפני שנה היתה שופטת בהתעמלות.
"נולדתי לתוך ההתעמלות", מסבירה חורש איך הגיע החיבור שלה לענף ולמשחקים האולימפיים. "כל החיים שלי הם התעמלות, וכפועל יוצא לא יכולתי להתנתק מהענף. למדתי את התואר הראשון והשני שלי בווינגייט. עבדתי שם גם כמרצה ובטכנולוגיות למידה, והלב שלי נשאר שם.
"בווינגייט, בזמן האולימפיאדה מקרינים את המשחקים על המסכים בלובי ובחדר המורים. מביאים מקרנים ומוסיפים טלוויזיות. האולימפיאדה בכל מקום, ואי אפשר לפספס את זה. ידעתי שאני יכולה ללכת לעבודה ולא לפספס אותה.
"זה היה חיבור מיידי, כי גם השיח בקמפוס הוא על האולימפיאדה. יש הרבה אנשים שמתעניינים, ובחדר המורים השיח הוא 'ראית איך הספורטאי הזה לקח את המדליה?', 'איך הספורטאי ההוא פישל?'".
אז איך את מתכוננת עכשיו לפריז?
"אני כמובן עושה מנוי לכל הערוצים שישדרו את האולימפיאדה, כדי שאוכל לראות אותה בכל מקום - באפליקציה, במחשב. אני קוראת את כל הכתבות שקשורות לאולימפיאדה, נמצאת בכל קבוצות הטלגרם, הווטסאפ והפייסבוק כדי לקרוא חדשות אולימפיות".
יש סיפור אישי כלשהו שהכי זכור לך?
"אני ממש זוכרת כל אולימפיאדה ואולימפיאדה - איפה הייתי ואיך ראיתי אותה. למשל, באתונה 2004 הייתי נוכחת פיזית, אבל שברתי את הרגל וישבתי בסלון ורק ראיתי בטלוויזיה. בבייג'ינג 2008 בדיוק יצאתי עם מישהו, וכל הדייטים שלנו היו צריכים להיות לפי האולימפיאדה, כדי שאני לא אפספס כלום".
ומה יצא מהדייטים האלה?
"אני לא יודעת עד כמה זה היה אמיתי, הוא אמר לי שהוא גם רואה ואוהב אולימפיאדה. אולי הוא אמר את זה כדי להרשים אותי. הלכנו אליו הביתה לראות את האולימפיאדה, וזה היה הדייט הראשון שלנו. בסופו של דבר זו היתה מערכת יחסים שהתפתחה להורות משותפת. משם זה התחיל, וזה היה שונה מכל שאר הדייטים שהיו לי".
יש לך ספורטאי שיותר קרוב לליבך?
"אני מאוד אוהבת את ליהיא רז, ואני רוצה שגם לונה צ'מטאי סלפטר תצליח, כי אני מכירה אותה ורצתי איתה - אמנם כמה קילומטרים מאחוריה. גם אחרי המתעמלת לשעבר נסטיה ליוקין האמריקנית תמיד עקבתי. גם שאר הגיבורות מאוד מעניינות אותי - בטח בארה"ב, שבה יש כל כך הרבה מוכשרות, ובוודאי אחת כמו סימון ביילס, שקל מאוד להתחבר אליה, במיוחד לאחר הסיפור המנטלי בטוקיו".
מה מעניין אותך הכי הרבה באולימפיאדה?
"אני אוהבת לראות את המתעמלות שבאות עם החלום. כאלה שאולי לא יהיו על הפודיום, אבל רואים את ההתרגשות שלהן. אני אוהבת גם לעקוב אחרי הגמרים - זה מרגש אותי ברמות ביולוגיות של דם זורם בגוף ודופק עולה. גם כל מיני ענפי ספורט שלא רואים בדרך כלל, כמו הקפיצות למים והשחייה האמנותית - פתאום זה מעניין אותי, כי מדובר ברמה הכי גבוהה שיש, וזה מרשים".
"הבוס יצטרך להתרגל"
גם ליעל קארו־חכים מפתח תקווה יש עבר ספורטיבי. היא היתה מתעמלת אמנותית בהפועל ירושלים ואימנה במועדון שלא קיים יותר, וגם אביה יורם היה מתעמל בצעירותו, ואף טס לצפות במשחקים במינכן 1972. היא שמעה ממנו המון סיפורים, אך עד היום לא יצא לה להגיע ולצפות באירוע הספורט הגדול בתבל.
עכשיו, במשחקי פריז, קארו־חכים תטוס לבירה הצרפתית כדי לסגור מעגל, לראשונה מאז החלה להתאמן בגיל 6. בגיל 7 היא צפתה בנדיה קומנץ' מדהימה את כולם, בגיל 12 היא הצטרפה לנבחרת התעמלות אמנותית, ואף הגיעה לקריירת אימון - וכעת החלום האולימפי שלה יתגשם.
"בכל פעם מחדש לא יצא - אבל הקיץ זה סוף־סוף יקרה. מה שלא יצא לי בתור מתעמלת יקרה לי בתור צופה מעודדת", קארו־חכים מספרת בהתרגשות. "גם בלי לטוס הייתי לוקחת חופש כדי לצפות. אני מכינה את עצמי ובודקת מי השיגו את הקריטריון ומתי הם ישתתפו.
"הפעם אמרתי שאין מצב שאני לא טסה, בעיקר כי זו טיסה יחסית קצרה. הבוס שלי יצטרך להתרגל לכך שהתפוקה שלי תהיה פחותה בזמן הקרוב".
מהו הרגע האולימפי הכי מרגש שלך?
"עקבתי אחרי לינוי אשרם בטוקיו, וכשנפל לה הסרט התחלתי לבכות שהלכה המדליה, אבל כשהיא זכתה זאת היתה הרגשה מדהימה. קיבלתי טלפונים מחברים שלא שמעתי מהם שנים שבירכו אותי, כי ידעו כמה ההתעמלות האמנותית חשובה לי ושהייתי חלוצת הענף".
