פרח איתיאל, שחקנית נבחרת ישראל ברוגבי, היא בערך האזרח הכי טוב שלנו. קצת אחרי 7 באוקטובר גויסה למילואים ושימשה מ"פ בפיקוד העורף כאחראית על העיר אשדוד. היא פיקדה על כ־60 חיילים, והם תיקנו נזקים ויצרו אזורים מוגנים. אחר כך, מבלי שביקשו ממנה, לקחה את חייליה המשוחררים לסייע בקטיף חסות בעין הבשור.
בהמשך, כעובדת סוציאלית, טיפלה בניצולי העוטף ובייחוד בניצולי מסיבת הטבע. מדובר באנשים שלעיתים חוו את הטראומה בהשפעת חומרים מסוימים, והטיפול חייב מומחיות ייחודית. היא לא סיימה בכך ועברה לסייע בהכנת חיילים לקראת שחרור. בקיצור, רק עושה עבורכם.
אנחנו ביציעי אצטדיון הרוגבי של בודפשט. אליפות אירופה דרג ב' ברוגבי־שביעיות. איתיאל באמת לא צריכה לשחק רוגבי "למען המדינה". רוגבי הוא החופש שלה, התשוקה שלה. היא שברה חסכונות כדי לשחק באירלנד ואחר כך באנגליה.
התמורה שמקבלת איתיאל ממדינת ישראל היא שהיא מפונה מביתה. היא נאלצה לנטוש את ביתה בשאר ישוב. היא חיה לפרק זמן מסוים בסאבלטים, אחר כך באילת, ומישהו אפילו נתן לה לישון כמה ימים על היאכטה שלו. היא לא מתלוננת. "בסוף נמאס לי לעבור בין מקומות, אז לקחתי בית עם בן הזוג שלי, שמפונה מקריית שמונה, בקיבוץ אמיר", היא מספרת.
לפני זה לא גרת איתו?
"אתה רואה? סידרו לנו שדרוג", היא צוחקת. "אין לי בעיה לנדוד", היא מוסיפה, "אני דווקא אוהבת את זה. הבעיה שלי היא שהגליל התרוקן, שכל הדברים שאהבתי כבר לא קיימים".
יש פער גדול בין מה שאת תורמת למה שאת מקבלת. אין פה בעיה?
"אתה יודע, מישהי עשתה סרטונים של נוער בצפון במלחמה ושלחה לאחד הערוצים. אמרו לה 'נשדר כשתתחיל המלחמה', כאילו היא לא התחילה. יש פער בין מה שאני חווה - מטוסים, הפצצות - למה שחווים במרכז. המדינה משדרת שאפשר לחיות עם זה ככה. כמו שהיה עם העוטף".
בטורניר הקודם בזאגרב היו כמה תקריות פוליטיות. שחקניות נורבגיה שאותן ניצחו לא לחצו ידיים, ומישהי מהן מחתה נגד הכיתוב "bring them home" על רגלי הישראליות. אבל על הרגליים של איתיאל היה כתוב רק "צור סעידי". "בן דוד שלי, בן 29, נרצח בנובה. גדלנו יחד", היא אומרת.
"הכל פחות ידידותי"
שליש מנבחרת ישראל ברוגבי נשים הוא חסר בית - שחקניות גליל עליון מחזיקת הגביע. נעמה בדיחי היא השחקנית הטובה בישראל ואחת הטובות בטורניר. בזמן שהנבחרת מתקשה ויורדת לדרג ג', התיקולים שלה מקרקעים יריבות. היא אפילו מעלה את ישראל ליתרון מול אוסטריה בריצת יחיד נהדרת, אבל סחוטה גופנית היא יורדת לספסל. אוסטריה מנצחת בשניות הסיום. המבט שלה לא מסגיר כלום.
כואב להפסיד בשנה כזו?
"מאוד. אי אפשר שלא לשים לב כמה הכל פחות ידידותי אלינו. רוגבי זה ענף ידידותי ורוב הקבוצות לא מתחברות איתנו, מעודדות קבוצות אחרות. נורא רציתי לנצח כמה משחקים. ללכת זקופה", היא מודה.
לא כל משתתפות הטורניר עוינות. נבחרת גאורגיה, למשל, ידידותית. היתה גם שחקנית נורבגית שבניגוד לנבחרתה, באה ושאלה לשלום הישראליות.
בדיחי מפונה מקיבוץ יפתח למושב עצמון יחד עם בעלה אלעד ובתם יערה בת השנתיים. אני שואל אותה על החוזה אזרח־מדינה וייצוג הנבחרת. "קשה לייצג באירוע בינלאומי ממשלה שקורסת, שלא מקיימת את החוזה הזה, אבל יש הרבה ישראלים שנתנו המון מאז תחילת המלחמה. אני מרגישה שאותם ראוי לייצג", היא אומרת.
חברתה לנבחרת, אמה ליפשיץ, כבר לא תחיה בתקופה הקרובה בגליל. היא שכרה מקום במטולה קצת לפני שהחלה המלחמה, ואחרי שהתנדבה כמה ימים בחמ"ל - התפנתה. היא גדלה עד גיל 8 בכפר הנשיא ומשם עברה עם אמה ואביה החורג לאזור האגמים ליד מנצ'סטר. כשהיתה בתיכון סייעה להקים קבוצת רוגבי נשים באזור מגוריה, והקבוצה הזו קלטה אותה עכשיו.
"צבע מתייבש על הקיר", היא צוחקת על נבחרת אנגליה בכדורגל - טוב, היא בעצמה צבעית, בעיקר סטים של קולנוע. מתאמנת ברוגבי חמישה ימים בשבוע. האם היא כועסת שנאלצה לנטוש את ביתה? "אני מבינה את המצב. מבואסת שלא דואגים לצפון". אבל לא - זה לא משפיע על המוטיבציה לרוגבי. היא משחקת עבור החברות שלה.
מיכל להק, קפטנית הגליל, חיה 300 מטר מגדר המערכת במעיין ברוך. היא חוקרת חקלאית במקצועה ("כל מה שקשור לאבוקדו"). כבר ביום שפרצה המלחמה לקחה תיק גב והלכה. הרגישה לא בטוחה, שזה קצת בניגוד לפרסונת הרוגבי שלה.
להק נמשכה לענף הזה כמי שכל הזמן רבה. רבה עם בנים בבית הספר, רבה עם האחים שלה. גם סיכונים לא זרים לה. לפני הרוגבי עסקה בעיקר בטיפוס מצוקים, הסתובבה עם בן זוגה בוואן באירופה ויחד טיפסו על מצוקים. אני שואל אותה מי השחקנית המלוכלכת בנבחרת. היא בוחנת את חברותיה ואז עונה: "כנראה אני".
"אתן לא משתמשות במלחמה כתירוץ", אני אומר. "תראה, התאמנו כמו שצריך, אבל אני בלחץ אינסופי. מהנסיעות למרכז, מהטילים. היום נפל עוד טיל על מעיין ברוך. בכנות, אני מותשת נפשית. פרח איבדה את בן הדוד שלה. שחקנית אחרת במועדון, אורנה קדמן, איבדה את אחיה (שחר גל קדמן). אמיתי? אין לנו את השקט הנפשי שצריך לזה".
