"אנחנו באים לאולימפיאדה בשביל להנות": הסיפור של אחת הנבחרות הטובות בעולם

הספורטאים הפראלימפיים מתמודדים ביום־יום עם אתגרים פיזיים ונפשיים עצומים. הם מראים עמידות, כוח רצון ואומץ, ומוכיחים כי כל אדם יכול להשיג תוצאות מדהימות - ללא קשר לכללי הגוף או למוגבלויות - ומעוררים השראה ברחבי העולם. הספורטאים עצמם, כמובן, לא נמצאים לבד בתהליך הזה. מאחורי כל סיפור הצלחה עומדים המאמנים, המשמשים גורם מרכזי בהתפתחותם האישית. המאמנים הפראלימפיים הם לא רק מדריכי ספורט, אלא גם מוטיבטורים, חברים ומנחים. הם מספקים לספורטאים את הכלים הנדרשים כדי להגיע לטופ העולמי, ועוזרים להם להוכיח שאין דבר העומד בפני הרצון. במסגרת סדרת הכתבות על הספורט הפראלימפי, "ישראל היום" צולל הפעם לתוך עולם המאמנים - בניסיון להבין עוד יותר לעומק את הצד שלהם בסיפור. אחד מהמאמנים הללו הוא רז שוהם, מורה לחינוך גופני שגם היה מאמן כדורסל בעברו. שוהם, שלמד בווינגייט תואר ראשון בספורט פראלימפי, החל דווקא כמאמן טניס בכיסאות גלגלים, אבל ב־1997 ביקשו ממנו להחליף מאמן בכדורשער ומאז הוא מוביל את נבחרת הנשים. נבחרת הכדורשער העפילה למשחקים הפראלימפיים בריו 2016 ובטוקיו 2020, ולמרות צמצום הנבחרות - המסורת תימשך גם בפריז הקיץ. נוסף על כך, ברזומה של הנבחרת יש שתי מדליות כסף באליפות אירופה (2019 ו־2023). "הענף השתדרג והשתנה, ואנחנו במקומות טובים כבר המון שנים", מספר שוהם. "ההישג הכי גדול בעיניי הוא לא בהבלחה כזאת או אחרת, אלא בעובדה שאנחנו טובים כבר הרבה מאוד זמן. אנחנו בטופ 5 בעולם כבר שנים, ומוזמנים לטורנירים הגדולים". איך החיבור שלך לנבחרת? "הוא הרבה מעבר לספורט. יש לזה גם חסרונות, כי אסור להיות קרוב מדי. אני מדבר ומתייעץ איתן, ומקשיב להן לגבי מה נכון לעשות. זה מצריך יותר הכלה, אבל גם לבדוק שהגבולות לא יותר מדי מיטשטשים". באילו אתגרים אתה נתקל כמאמן? "לפעמים הבנות מעבירות עלי ביקורת, לנבחרת יש את היכולת לעשות את זה. יש לי את היכולת להקשיב. לפני 25 שנה היה לי קשה להבין את זה, אבל היום זה אחרת. לפעמים אחת מהן אומרת לי 'התרגיל הזה לא טוב בשבילי', ואז אני עושה את ההתאמות". עד כמה אימון הנבחרת משפיע על החיים הפרטיים שלך? "צריך לשאול את הסביבה שלי", הוא צוחק, "אבל יש לזה מחיר. אני לא נפגש עם חברים אחרי הצהריים, אין דבר כזה. לא יוצא באמצע השבוע, אני או בבית או באימון. גם הבנות שלי בתוך זה. הגדולה רוצה להיות שופטת כדורשער, תוך כדי הלימודים שלה. אלה החיים, ההקרבה של כולנו". בטח יש גם הרבה רגעים מאושרים. "אמרתי לבנות - אני לא צריך רגע קסם כזה או אחר, רגע באליפות אירופה או פודיום במשחקים. המטרה שלשמה אנחנו די מוותרים על החיים שלנו היא שתהיה דרך שתהיה נעימה, טובה, מקצועית ומקדמת. אם זה לא יהיה ככה, ואני ארגיש שאני סובל - באותו הרגע אלך הביתה". איך מגעים למצב הזה? "זה דורש שיחות קבוצה, שיחות אישיות, פתיחות. לפעמים להגיד לשחקניות מילים קשות ולהשאיר אותן במסגרת שתהיה טובה לכולם. יש לנו רגעים שאנחנו מאוד שמחים ונהנים. עכשיו חזרנו ממחנה אימונים ביפן ומטורניר הכנה שמאוד נהנינו בו, וגם לקחנו את המקום הראשון". אבל לפעמים לא הולך. איך אתה תומך בהן ברגעי לחץ? "קודם כל אני מנסה להבין מה הבעיה ומה קרה. זה גם תלוי בשחקנית, יש כאלה שאתה יודע שלא צריך לבלבל להן בראש. אני מתאים את עצמי, ויודע מה להגיד, מתי ולמי. יש כאלה שצריכות תמיכה, והן אומרות לי מה הן צריכות, אבל אנחנו מנסים בכלל לא להגיע למקומות האלה". איך אתה רואה את הטורניר בפריז, מה נעשה שם? "אנחנו באים ליהנות. זאת אולימפיאדה שלישית ברציפות שלנו, ואמרתי לבנות 'אם אני לא הולך לחייך, אני הורג אתכן'. אני רוצה לחייך, לא להיות בלחץ. את כל ההכנה נעשה בבית. נגיע מוכנים ליריבות שלנו, ונבוא לעשות את העבודה שהבנות יודעות לעשות ולהתרכז במטרה".טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו