סדרות וסרטים דוקומנטריים על ספורט היו תמיד, אבל כנראה לא תראו דוקו טוב יותר מ־"When We Were Kings" זוכה האוסקר על ניצחונו של המתאגרף האגדי מוחמד עלי על ג׳ורג׳ פורמן. לא רק בספורט - בהכל. יש גם את הסדרה המאוד נחמדה "Sunderland Till I Die" על מעלליה של הקבוצה בסבך העליות והירידות בין הליגות האנגליות, שרצה בהצלחה כבר מ־2018, אבל שום דבר לא מזכיר את "הריקוד האחרון".
תדעו לכם, היה כדורסל ואפילו נעלי התעמלות לפני מייקל ג'ורדן, אבל שום דבר אחריו לא דמה לקודם. כשהעולם המערבי היה כלוא מול המסכים בסגר הקורונה הראשון, הסדרה לכדה תשומת לב ג׳ורדנית. שנה אחר כך הפיקה אמזון פריים את "Never Give In" הלא רע בכלל על סר אלכס פרגוסון. הם אפילו נתנו את קרדיט היוצר לבנו, אבל באמת שאין פה משהו מיוחד. אמנות תמיד הנציחה את גדולי התקופה וכאן היו שניים שעשו קצת, או לפחות מספיק.
נחמד לראות איך קריירה ספורטיבית קצת דומה לגורלן של סדרות. דייוויד בקהאם למשל שוב השיג עם הסדרה שלו הייפ דמוי־ג׳ורדני מכישרון לא־הכי־ג׳ורדני. למראדונה, בהחלט עם כישרון ג׳ורדני, הצליחו לייצר אחרי מותו משהו מבולבל עם רגעים לא מעטים של רגש וגאונות.
אבל נניח ליצירה כשלעצמה ויהיה מעניין לראות איך היא תשפיע על הספורט. כי התופעה היא מגיפה. כ־6-5 קבוצות באנגליה בלבד כבר הפיקו סדרות דוקו. ביממה האחרונה התפרסם שסבב ה־MOTO GP של אופנעי המרוץ נרכש על ידי חברת ליברטי מדיה, שמפיקה כבר שש שנים את סדרת "Drive to Survive" על הפורמולה 1. אם עד עכשיו התקשינו לזכור אם שמענו ציטוט מסוים בשידור הישיר או בסדרה, בקרוב לא יהיה הבדל.
סדרות הפורמולה 1 הם חלק אינטגרלי בעלייה בפופולריות הסבב בעידן שהוא דווקא מאוד משעמם. הסדרה על סנדרלנד בכלל מעלה את השאלה אם צריך להיות קבוצה טובה כדי לייצר סדרה טובה. ברור שלא! אשתו של ביל היינץ, כותב הספורט הניו יורקי האגדי, אמרה לו כבר לפני עשרות שנים את המשפט האלמותי: "חפש את הסיפור בחדר ההלבשה של המפסידים".
הסיפור על רכישת ה־MOTO GP על ידי מפיקת מדיה יוצרת בעייתיות. מרוצים מוטורים הם מהתחומים התחרותיים ביותר. בגלל מחירי אופנועים ומכוניות, הרבה מאד עילויים מעולם לא מקבלים את הזדמנות. ואם בעלי הבית של התחרות מפיקים עליה סדרה, האם הם יבחרו ספורטאים על פי ערך קולנועי?
זה שונה ממצב רגיל שבו קבוצות ספורט אולי מחתימות שחקן מסוים בגלל ערך תדמיתי או כי החולצה שלו נמכרת טוב בסין. כי כאן אלו בעלי הסבב ומי שקובעים למשל את חוקי התחרות.
דוגמה מעניינת היתה בטורניר שש האומות האחרון ברוגבי. לפני הטורניר הופיעה סדרת "full contact" על העונה הקודמת. שחקני רוגבי הם זועפים וקשוחים ורבים לא רצו להשתתף.
אחד מהשמחים להשתתף היה האנגלי מרכוס סמית׳ שהקריירה שלו נעה בין רגעי גאונות לבינוניות. לקראת סיום המשחק בין אנגליה לאירלנד היתה לו הזדמנות לבעוט שלוש נקודות כדי לנצח את המשחק, אבל כדי להיות עם סיכוי מעשי לזכות בטורניר אנגליה היתה זקוקה ל"טריי" שיביא לה נקודת בונוס בטבלת הטורניר. סמית׳ לקח בעיטה לניצחון. אני לא יודע אם תהיה סדרת המשך, אבל זה היה רגע קולנועי מושלם. וטעות מקצועית גדולה.
לנו כעיתונות זה לפעמים מטרד. מסיבות העיתונאים באליפות העולם האחרונה באתלטיקה היו סיוט משום שהאצנים האמריקנים ידעו שמופקת סדרת נטפליקס על אצנים לקראת פריז. הם נתנו תשובות לא ענייניות לעיתונאים ונזפו בהם בפומפוזיות על כך "שׁהאתלטיקה לא מקבלת שום כבוד". זה אולי המסר הנכון, אבל ממש לא מסר חכם או מנומס כלפי עיתונאי אתלטיקה שסיקרו עשרות אליפויות.
ועדיין, את התופעה צריך לבחון בלב פתוח. זה מביא אותנו לסדרה המופקת על עונתו האחרונה של יורגן קלופ בליברפול (אם לא יחתום עם נטפליקס על סדרת עונת הקאמבק). כשאלכס פרגוסון פרש ממנצ'סטר יונייטד הוא הודיע על כך רק אחרי זכייה באליפות. זו היתה תמיד הגישה הישנה. תגמור את הביזנס במגרש ואז תפרוש לכתוב ספרים או לעשות על עצמך סרטים.
המאמן הגרמני לא רק הודיע מוקדם בעונה על עזיבתו את המועדון, אלא הכפיל את מדד הלחץ עם הסכמה לסדרת הטלוויזיה. בינתיים נראה שזה עובד. ליברפול מובילה את הטבלה ומגרדת ניצחונות בשיניים שיוצרים חומר טלוויזיוני טוב.
אז כנראה שלא צריך להיות חשדן לגבי כל שינוי בעולם. אולי ספורט וטלוויזיה ודוקו דרמה זו חתונה כדאית שכבר היתה צריכה להתרחש מזמן?
